בזמן שבו כולם מדברים על הסכסוך של רוסיה עם המערב בהקשר למה שקורה בחצי האי קרים, כדאי לזכור את צמד המילים הבאות "המדינות הבלטיות" (עם פתח מתחת לבי"ת). כי בעוד שחצי האי קרים כבר נכבש ושמדובר במקום זניח יחסית, שלמען האמת היה חלק מרוסיה הגדולה במשך שנים רבות עד שניתן 'מתנה' לאוקראינים בשנת 1954 כמחווה של רצון טוב מהרוסים לרגל יום השנה ה-300 לאיחוד רוסיה ואוקראינה, המדינות הבלטיות מעולם לא היו חלק מרוסיה. הן רק היו תחת השלטון הרוסי לאחר ששוחרר מידי הנאצים ומשתפי הפעולה הנלהבים שלהם במדינות אלו. מה גם, שלא מדובר רק בחלק זעיר של מדינה, אלא בשלש מדינות שלמות. המדינות הבלטיות, נעים להכיר, הן ליטא, לטביה ואסטוניה, הנקראות כך על שם הים הבלטי שהן שוכנות לחופיו.
כבר לפני 80 שנה החלו במדינות האלו קרבות פנימיים מרים בין הלאומנים המקומיים שהאמינו שהגרמנים בראשות הצורר היטלר ימ"ש ייתנו להן עצמאות אל מול רצונותיה האימפריאליסטים של מוסקבה, לבין מי שרצו לראות אותה כחלק מהגוש הקומוניסטי המתגבש, בפרט מול העובדה שאחרי הכל מדובר בעמים סלאביים (לפחות בליטא ולטביה, האסטונים רואים את עצם כבני דודים של הפינלנדים ששוכנים בעברו השני של הים הבלטי, צפונית למפרץ פינלנד. מעבר לרצח ההמוני והנלהב של עשרות אלפי היהודים שהתגוררו בהן על ידי משתפי פעולה מקומיים, אלפים רבים של תומכי הקומוניזם, להבדיל, הוצאו גם הן להורג כשהנאצים כבשו את הבלטיות. המלחמה הפנימית הזו לא שככה מאז, ופוטין ממשיך ללטוש עיניים למדינות האלו.
בשבוע שעבר ערכתי ביקור פרטי במדינות הבלטיות, אך לא זנחתי את כובע העיתונאי שלי ועקבתי מקרוב אחר שני הצדדים. אלו התומכים בקרבתן לרוסיה, בפרט נוכח עליית קרנה הבינלאומי בשנים האחרונות, למול אלו (שכיום הם הרוב) שרוצים לראות בהן מדינות עצמאיות הקרובות למערב והמשך היותן חלק בלתי נפרד מהאיחוד האירופי שגרם להן להפוך לכלכלות מתפתחות.
עוד באתר:
לפני שבוע, כשהקרבה בין הממשל האמריקני החדש של טראמפ לבין ממשלו של פוטין עוד היה נראה יציב, רבו שם הקולות שאין כל סיבה לחשש, כיוון שפוטין לא ירצה להכעיס את טראמפ וירפה מהמדינות הבלטיות. אבל בשבוע האחרון הסתבר שהעולם כולו עובר טלטלות, בדיוק כפי המזרח התיכון השברירי, ועימות עתידי בין רוסיה לאמריקה שכבר ניתן ליראות באופק הרחוק, יכול לגרום לרוסיה לצאת למלחמת בזק מהירה ולכבוש בתוך כמה ימים את המדינות הבלטיות.
בשהותי במדינות האלו, שמעתי סיפורים וראיתי עדויות לאחת ההחלטות האחרונות של אובמה: עיבוי כוחות נאט"ו והצבא האמריקני, בצעד שנועד להרתיע את פוטין מלצאת בצעד שכזה. עיבוי הכוחות בתרגום למציאות, פירושו הגעה של אלפי חיילים ומאות כלים משוריינים, רובם טנקים למדינות הבלטיות, כמו גם לפולין ולרומניה שחוששות מהדוב הרוסי שאחרי 20 שנה התעורר בתחושת רעב מתרדמת החורף שלו. פולין ורומניה נמצאות בסדר עדיפויות משני, כיוון שהן לא גובלות ברוסיה, אלא רק בסמיכות יחסית לה.
לפני שבוע, עוד היה ברור לכל הצדדים שעיבוי הכוחות האלו נבע יותר מאמירה פוליטית של אובמה, כאילו הוא ניסה לעשות משהו נגד ההתפשטות והרצונות האימפריאליסטים של פוטין, לאחר שגרם לחצי האי קרים ליפול לידיו כפרי בשל. השבוע, כששוחחתי טלפונית עם שני ישראלים שגרים שם שאותם הכרתי בביקורי במקום, הם היו נשמעים אחרת. "החשש פה מהרצון של פוטין להראות מי בעל הבית גובר" כתב אחד, והשני כתב "אם התחדשות הלחימה בקרים לא תביא תגובה ברורה מטראמפ, גם אם זה לא יקרה בעוד חודש, אלא בעוד שנה או שנתיים – יש כאן חשש ברור שהבלטיות הן הבאות בתור".
