מגיל אפס אני נושמת וחיה סיפורי שואה. כשהייתי קטנה סבתא הייתה מושיבה אותי על הברכיים ומספרת לי על האחיות שלה שהיטלר הרג באכזריות, על סבא שלה שהיה רב וכל בני העיירה ההונגרית התאספו לשמוע ממנו דברי מוסר וכיבושים בנעימות אופיינית.
כשהתחתנתי נחשפתי לסיפורי שואה בסגנון אחר. מצידה השני של הונגריה, שם נכנסו למלחמה ב-1944, שנה לפני ההכרזה על סיום המלחמה, ובאופן יחסית הסיפורים שם היו מעט יותר קלים, סבתו של בעלי חזרה משם עם כל משפחתה ועם הוריה שזה היה נס בפני עצמו, וסיפורי הנסים והתלאות מלווים אותנו כל הזמן.
במיוחד הסיפור הזה – סיפור הסידור.
עוד באתר:
לפני 100 שנה סבתא רבתא קיבלה לחתונה סידור מרשים, כריכה חומה, אותיות גדולות. זה היה האוצר שסבתא לא וויתרה עליו היא התפללה בו כל יום ושמרה עליו כעל בבת עיניה. עד שהגיע השואה, הטלטלות הרבות המעבר ממחנה למחנה הקשו מאד על השמירה על הסידור מבלי שייפגע או ייקרע, אבל סבתא ידעה שזה הקמע הסודי שלה ואם היא תשמור עליו כמו שצריך ותתן לו את הכבוד הראוי לא יאונה לה כל רע.
ב-1944 לקחו את סבתא למאוטהאוזן. עיירה אוסטרית על גדות הדנובה כ-20 ק"מ ממזרח ללינץ. החיים במחנה היו קשים מנשוא עם חרושת שמועות ומציאות שמשתנה מדי יום, סבתא החרוצה היתה אלופה בתיקון גרבי משי ושירתה את חיות האדם הללו בתיקון ותפירה, עד היום שמור אצלה הכוס והמחט – כלי העבודה האלמותיים ששימשו אותה בנאמנות.
ביום חמישי השלישי במאי למניינם, הגיעו למחנה ארגזים מסתוריים מדיפים ריח משכר, חברה גילתה לאוזנה של סבתא שהארגזים מכילים סבונים וביום ראשון לוקחים אותם למרחצאות מיוחדות בסטייל אוסטרי. מרחצאות אה? ביום ראשון סבתא וכל יושבי המחנה היו אמורים לצאת לטיול תמים שממנו לא יחזרו לעולם.
למחרת הגיעה שבת – שבת מברכים של ראש חודש ניסן.
סבתא היתה צמודה לסידור, ברכת החודש נאמרה בבכי ששטף את כל המחנה, סבתא הבינה את משמעות הארגזים היטב, חודש ניסן, חודש של אביב, לבלוב ופריחה הם יעבירו בצל המשרפות ותאי הגזים המוות שלהם יהיה אטי וכואב, ימרקו את הנפש שלהם שתבריק לליל הסדר, הם יגיעו בלי טיפת חמץ לכיסא הכבוד, שם, לצד המלאכים ואליהו הנביא הם יערכו את שולחן הסדר, על דקדוקיו ומנהגיו.
כשסבתא סיימה להתפלל היא העבירה את הסידור מיד ליד בכדי שכולם יזכו לאמר את ברכת החודש האחרונה בחייהם בהידור. כמה שעות לאחר מכן בסיומם של הרגעים ההירואים הללו שדמו במעט ליום כיפור ארע מהפך. בראש הגבעה (המחנה שכן בעמק) נראו טנקים נושאי דגל לבן וחיילים אמריקאיים מתגלגלים במורד בדרך לשחרור המחנה.
זה היה הנס הפרטי של סבתא.
הסידור הזה נשמר עד היום, הוא עדיין סופג את כל התחינות והבקשות, סבתא היום בת 94 לא מפסיקה לבקש על כל עם ישראל מתוך הסידור הישן נושן הזה וכולנו, הנכדים, מדי שבת מברכים נוגעים בו בעדינות מתבקשת, נעטפים בניחוח היסטורי, כמו מריחים את ריח המחנה, ריח של פחד ושל חשש ריח של אובדן ואמונה וקבלת הדין ומתפללים לחודש של ישועות וברכות, וזוכים לכך.
