"אמא, הוזמנתי למלצר בבר מצווה"

יום אחד הוא הגיע והכריז בקול "אמא הוזמנתי למלצר בבר מצווה, כן מלצר אמיתי כולל העוף וכל הקטע הזה".

זה היה מוזר, בדרך כלל הילד שלי לומד באופן מסודר בבוקר עד הערב, כשהוא חוזר הוא קורא והולך לחברים אבל מלצרות זה לא חלק מהליין אפ היומי,ניסיתי לתחקר את בן העשרה שלי אבל הוא שמר על זכות השתיקה ורק אמר שהוא חלק מצוות מאד מסודר של מלצרים ואנשי הפקה.

את האמת התלבטתי אם לספר את הסיפור הזה, הוא התגלה לי חלקים חלקים והותיר אותי פעורת פה ועיניים רטובות מאד ועם המון חיסיון וצניעות של מישהו שעשה מעשה שבעידן הציני/מסחרי שלנו נראה כמו אגדה אורבנית אחת גדולה.

עוד באתר:

השידור המלא

ליפא שמעלצר התארח בשולמלייכם וגם אילתר כהרגלו. צפו

קובי ברומר ומנדי וייס

מרגש

מרהיב: גלריה נרחבת מעצרת התפילה ההמונית

שמעון כץ

צפו

אחרי הביקור במפקדה: רה"מ בהסכם גג בקריית גת

חיים שער

ראש הישיבה יצא מוקדם

איצו פלדמן מעיד: "לא זוכר אותו כאוב כל כך"

חיים שער

ואז ערב אחד כשחזרתי הביתה מהעבודה התברר לי כי הבנים הלכו לבר מצווה ולא לדאוג להם כי הם יחזרו מאוחר.

בבוקר הם סיפרו הכל וכמו זקנה בקופת חולים ששואלת עשר פעמים מה, חקרתי ושאלתי וניסיתי להבין אם מה שהם סיפרו אמתי או דמיון פורה של בני 13.

מסתבר, כי מלמד הכיתה החליט להרים מסיבת בר מצווה לתלמיד, כיון שהוריו מעוטי יכולת. כמו מפיק מיומן הוא הרים אירוע לעשרות אנשים כולל תזמורת, צלם מקצועי וארוחת גורמה כיד המלך.

לא, הוא לא ביקש עזרה מאף אחד, הוא ואשתו בשקט ובתבונה קילפו, עמלו, טרחו ,עיצבו, בישלו הכל, בלי שום עזרה או סיוע כספי ממאן דהוא. ל-ב-ד .

את ה'צוות' (מספר תלמידים מכתה גבוהה יותר) הוא גייס מבעוד מאד וביקש מהם לשמור על מידור מוחלט ולא לספר לאף אחד שהם הולכים להיות שותפים במצווה כזו, שלפניו מטרה אחת, אירוע מושלם, מבלי שהילד או הוריו יתביישו או יחושו במשהו חריג או אחר משאר הילדים.

בזמן האירוע המלמד הסתובב בין כולם אירח, הושיב, מילצר, סידר ודאג לכל פרט כאילו זה בנו. עד שאחרון האורחים עזב הוא נשאר לנקות ולארוז את כל האוכל שנשאר."אמא, לא תאמיני, הוא הכין מראש המון אוכל בכדי שיישאר למשפחה של ילד הבר מצווה אוכל לעוד שבוע לפחות, הוא חשב על כל פרט". סיפר לי בני בעיניים נוצצות.

ואני מנסה לעכל ולעבד את הנתונים, מכירה את העולם הזה מכל כך הרבה מקומות, יודעת שיש המון חסדים שמתוקשרים עם ערימות של יח"צ ואיזכורים עד שאף אחד לא זוכר שזה התחיל אי פעם כחסד באמת, מכירה את העולם מהיבט של קרדיטים וגלריות ושל "מה ייצא לי מי זה או לחילופין מה האינטרס שלי מזה". ופתאום מתחת האף שלי חסד בקנה מידה של קניית עולם הבא והמסתעף. אין אפס זה מרגש.

פתאום חשתי כמה זכות יש לי שהבנים שלי לקחו חלק מאירוע שכולו נתינה, כמה חשוב לי שהם ספגו את זה וראו איך נראה חסד אמיתי שנובע מתוך אכפתיות נדירה, כמה אני שמחה שזהו המלמד שאחראי על עיצוב האישיות של בני. אשרי העם שאלו הם בניו.