היומן שלה: מְסִבָּה נגישה • "אולי עדיף אמא, שלא תגיעי?"

לכולנו יש מסיבות סוף שנה, בגן, בבית הספר, בעבודה, בחוגים, במתנ"ס, איפה לא? חברה שלי עשתה חשבון שכמות המסיבות בחודש יוני משתווה לפחות ליממה אחת שלימה, ועל כן, אולי כדאי שיהפוך לחודש של 32 ימים?

גם אני, כמו כל האמהות, מתארגנת למסיבות סוף שנה. כספים ומתנות, חצאיות וחולצות לכל התלבושות, הדפסות של מה שצריך, חידה לסיום שיעורי נביא, ממתק באות B לסיום שיעור אנגלית, תוכנית באות ח לסיום האותיות בגן חובה, מוצג הקשור לנלמד בשיעור טבע, מעבר למסיבות, עובדים שעות נוספות בהתכוננות והכנה לכל המסיבות, ובאוויר עומדת ההתרגשות הזאת, של עוד שנה שנגמרת, של עוד סיכום של מה עשינו ומה עושים הלאה, וכמובן, כל זה יחד עם הרישום לטיול שנתי, קייטנה, מחנה, בריכה, חדר כושר, חוגי קיץ, פעילות המתנ"ס, נופש משפחתי ועוד, ויצירת רשימת בקשות לחופשה השנה. לאן נטייל, מה נעשה, מי יקום לא לפני עשר, ומי לא תלך לישון עד 12 בלילה.

בין כל ההכנות וההתרגשות של כולם, אצלי יש עוד הכנה אחת, משמעותית מאוד. אני מתכוננת למסיבה שצריכה להיות נגישה. כי מסיבה לא תמיד מתקיימת בבית הספר, או בגן הרגיל, ואולי יש מדרגות לכניסה לאולם? ואולי אין בסמוך חנית נכים? ואולי, המקום שלי קצת מאחור, וכל אלו שיהיו לפני יעמדו, ואני לא יכולה לעמוד ולראות מה קורה, ואפסיד את המסיבה?, ובגן, יהיה ריקוד משותף של בת עם אמא? אני אוכל להשתתף בו? ואם לא, מה יהיה? מי תחליף את מקומי?

עוד באתר:

משא חוצב להבות

נאום תקיף נגד גיוס: הבמה הנפרדת של הרבנים הספרדים

נתי קאליש

"באופן אקראי"

אימה בבריטניה: 9 במצב אנוש לאחר שנדקרו

שמעון כץ

התקדים

זרקה את הטלפון לים? כך פעלה המשטרה במקרה זהה

פנחס בן זיו

בלחנו של משה ולדר

אקטואלי שכואב: שי וינר בסינגל חדש - "אל תדאג"

אליעזר חסיד

המסיבה הראשונה התקיימה כבר לפני חודש בערך, באולם שאני כבר מכירה משנים קודמות, אז ידעתי מה לבקש. כבר חודש וחצי לפני המופע הגדול בדקנו שוב, כדי להיות בטוחים, איזו שורה היא השורה הנגישה, והבת שלי פנתה אל המזכירה ובקשה את הכרטיס הנגיש, זה שמבטיח לאמא את האפשרות לשבת באולם יחד עם כולן. היא קיבלה אותו, והיות ובאה גם מהראשונות לרכישת הכרטיסים, ורכשה גם את הכרטיס שלידו, כך שלא הייתי צריכה לשבת הרחק מהבת שלי, שהגיעה גם היא להשתתף. היה מופע מרגש ויפה, שרנו ונהננו יחד עם הקהל, וכבר נשמתי נשימה עמוקה, לפני המסיבה הבאה בתור, יום הולדת שש בגן הילדים.

יום ההולדת המקורי חל בחופש הגדול, למען החגיגה בגן הקדמנו את יום ההולדת, והתכוננו, אני והקטנה הנרגשת, עם הפתעות לכל הגן, ובגד השבת החגיגי, יחד עם הקשת החדשה שקנינו לכבוד שבועות. למסיבה יצאתי מוקדם, כדי שאוכל ללכת ברגל, דרך של דקה, שאצלי לוקחת עשר דקות. כשהגעתי לגן, מאובזרת במצלמה ושקית ההפתעות ביד, מצאתי ילדה חמודה יושבת, עצובה. לא אופייני לקטנה שלי להיות עצובה, היא תמיד שמחה וזורמת, ואוהבת לשיר ולרקוד. ואכן, כמה דקות אחרי שהתחילה המסיבה, שוב היה הצחוק בפניה, והיא רקדה ושרה ושמחה עם חברותיה לחגיגה וחברותיה מכל הגן.

בבית, אחר הצהרים, היא שאלה אם גם למסיבה אני אגיע, ואם אני אגיע עם מקל, ואולי לא כדאי בכלל, כי חברות שלה צוחקות עליה, שאמא שלה זקנה, עם מקל ולא יודעת ללכת. ואולי שרק אחותה הגדולה תגיע. טלפון לגננת, הכנה מתאימה בבית ושיח משפחתי הרגיעו אותה, והגעתי למסיבה, בליווי הבת הגדולה שלי, כי אין כל סיכוי להצליח לצלם במסיבה ברוכת ילדות, כשאני האמא היחידה שיושבת על הכסא וכל השאר עומדות ומסתירות את הקהל. (אם יש בגן אצלכם אמא שקשה לה ללכת, מתאים לתת לה לשבת בשורה הראשונה, כדי להקל עליה, ככל האפשר), הספקתי גם להנות מקונצרט הסיום של חוגי הנגינה. כינורות וחליליות, גיטרות ומנדולינה, כשהמנגינה החשובה ביותר באולם, היתה, כמובן, היצירה שהבת שלי ניגנה באורגנית, לא רק באולם על הבמה, אלא בכל השבוע שקדם למסיבה. באולם המתנ"ס המוכר, בו החניה ממש בפתח האולם, ואחרי חמש מדרגות (סביר, אני מצליחה לרדת) מגיעים לאולם, שם סידרו לי מקום בלי לרדת את שאר המדרגות לתוך האולם. ליד האחראי על המוזיקה ואורות ומהצגת המלווה. לי ולכל הבנות הגדולות שבאו יחד להקשיב ליצירות המתנגנות על הבמה, ולהיות שותפים בעוד חגיגת סיום.

הערב מחכה לי מסיבת גמר, שהיא גם אחרונה בסבב המסיבות הנוכחי, ואני מתכוננת לקראתה, גם, כמו כל אמא, מטעינה את שוב הבטריות של המצלמה, ממלאת את התיק בטישו, מכבסת את החולצה השחורה המכופתרת ששאלנו מהשכנים, ומרוקנת את כרטיס הזיכרון, וגם, מתקשרת אל הבת שהגיעה כבר לאולם, שתבדוק עבורי שאכן הוא נגיש, ושאפשר להגיע לשורה 10 בלי מדרגות, או עם מעט ומעקה,

ויחד עם הכל אני מתפללת, מתפללת, כמו כל אמא שהבת שלה מסיימת כיתה ח' והיא מתפללת על הצלחתה בהמשך הדרך, מתפללת, כמו כל אמא, שיהיה לבת שלי חיים טובים ומאושרים, ומתפללת בנוסף, שאצליח לחנות בלי בעיות, שיהיה בכלל חניות פנויות באזור, שיהיה לקולנועית שלי מקום ולא כל האולם יתעצבנו עלי שהמעבר חסום, שאצליח להחזיק את המצלמה בידי הרועדת, ולצלם תמונות איכותיות למרות זאת. שלמרות שלא אצליח להגיע בסוף המסיבה למורה להגיד תודה על הכל, אצליח ואזכור להתקשר אליה מחר ולהגיד תודה.

כי גם אצלי, כל מסיבה היא חגיגה, רק אני צריכה להיות זהירה, ומסודרת ומתואמת, כדי שאצליח לחגוג אותה כיאות, יחד עם כולם.