צום שבעה עשר בתמוז, הוא הצום הרביעי מבין הצומות שתיקנו הנביאים לאחר חורבן בית המקדש הראשון. חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, מובא במשנה במסכת תענית: "נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקָעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפִּיסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל."
כדי להבין את השתלשלות האירועים, שהובילו לרגע שבו נשתברו הלוחות, צריך לחזור לסוף ימיו של יוסף הצדיק במצריים. יוסף שהיה אהוד על המצרים, חשש שלאחר מותו הם יהפכו אותו לאליל, ולכן ביקש מבניו שיטמינו את ארונו בעומק מי הים שאינם מקבלים טומאה וכך לא יוכלו לסגוד לו העמים. הוא אף השביע אותם, שכשיחזרו לארץ ישראל, ייקחו איתם את ארונו.
וכך הם עשו וכשנפטר יוסף הצדיק בגיל 110, שמו אותו בארון נחושת כבד במיוחד והארון שקע בעומק הים. חלפו השנים, "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף." ובני ישראל הפכו לעבדים במצריים.
עוד באתר:
המצרים באכזריותם, הקציבו מכסת לבנים יומית שעל כל אחד מבני ישראל להשלים. באחד הימים, משה, אז מבני ביתו של המלך פרעה, מבחין בנוגס מצרי לוקח תינוק של אחד הישראלים ומשליך אותו בין הלבנים, וזאת כעונש אכזרי על כך שלא השלים באותו יום את המכסה. רואה זאת משה, לא יכול לעמוד מנגד ומציל את התינוק. לתינוק, קוראים מיכה. חלפו השנים מיכה התינוק גדל, ובשנת בשנת ב' אלפים תמ"ח לבריאת העולם, מתכוננים בני ישראל ליציאה משעבוד מצריים לחירות.
רגע לפני, פונה משה לסרח בת אשר שהייתה כבר כבת 300 שנה, ומבקש ממנה עצה איך להוציא מעומק הים את ארונו הכבד של יוסף כִּי֩ הרי הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִיתֶ֧ם אֶת־עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם גילתה סרח בת אשר למשה את השם המפורש. משה כתב השם על קלף, וזרק אותו ליאור ובאופן ניסי, עלה ארונו של יוסף מהמעמקים וצף על פני המים. בזמן שכולם התפעלו מהמחזה, מיכה, אותו הציל משה כשהיה תינוק, מוצא את הקלף עם שם המיוחד, ומחביא אותו אצלו.
וכשיצאו ממצרים, וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ, וגם את עצמות אחיו של יוסף, כי בבקשתו אמר יוסף וְהַעֲלִיתֶ֧ם אֶת־עַצְמֹתַ֛י, עצמותי מסביר רש"י הכוונה גם לעצמות אחיי. ובני ישראל יצאו ממצרים. באותה שנה, בז' בסיוון לאחר המעמד האדיר בהר סיני, עולה משה רבינו למרום למשך 40 יום ו40 לילה וכותב את התורה. במשך אותו הזמן, בני ישראל חוזרים למחנותיהם, ורק תלמידו של משה, יהושוע בינון, למרות שהפצירו בו לחזור למחנה, התעקש להישאר סמוך להר ולהמתין לרבו משה שישוב בתום מועד ה40 יום כפי שהבטיח.
חלפו 40 יום והתאריך הוא י"ז בתמוז. אנדרלמוסיה שוררת בקרב בני ישראל, הגיע מועד חזרתו של משה והוא עדיין לא שב. אולי כבר לא ישוב היו כאלה שחשבו. האספסוף, הערב רב, שהסתפחו לעם ישראל ביציאה ממצרים כי ראו אותו בגדולתו, ניצלו את חוסר הוודאות והחלו להתסיס את בני ישראל שיבחרו מנהיג חדש. השטן שתמך בערב רב ייצר בלבול נוסף ואראה להם כביכול את מיטתו של משה מרחפת ובכך גרם להם לחשוב כי הוא אכן מת. בצר להם פונים בני ישראל לאהרן הכהן "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ." על מנת לעכב אותם, מבקש מהם אהרן – "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי"
וכך עושים בני ישראל, הם מאמינים באמת ובתמים כי משה רבינו נפטר והגיעה העת למנהיג אחר במקומו. וכל טעותם הייתה כי-בושש משה לרדת מן-ההר. בושש – מלשון 6 זה לפי טעותם היה האיחור של משה. ובכל זאת, הם מרכזים את כל הכסף והזהב, מקדישים אותו לגבוה, ומשליכים אותו לאש כסוג של מנחה לבורא עולם.
למרות שכוונתם אולי לטובה הייתה, חור בנה של מרים רואה את הדברים ומתנגד להם. הוא טוען בפניהם שאסור לעשות דבר ללא המנהיג משה ויש להמתין שיחזור. אך מנהיגי הערב רב, ינוס וימברוס שהיו בניו של בלעם הרשע, קמים עליו, והורגים אותו. מיכה, אותו תינוק שהציל משה, רואה זאת, ומבין כי הוחלט הדבר. הוא לוקח את הקלף עם השם הקדוש שהסתיר אצלו, משליך אותו יחד עם הזהב אל האש, וכך נוצר עגל הזהב. באותו זמן לא הרחק משם, יורד משה חזרה להר סיני כשהלוחות בידו, ושומע המולה מרחוק. הוא שואל את יהושע מה פישרה של ההמולה, אך זה משיב לו שאינו יודע. מתקרבים משה רבינו ויהושע בן נון למחנה ישראל ומבחינים במחולות מסביב לעגל. ומשה שרואה את הנעשה, שובר את הלוחות. על כך אומר לו הקב"ה, יישר כוחך ששיברת, כי מוטב שיסגדו לעגל בטרם קיבלו את התורה ולא אחרי. וזה, קרה אתמול, בי"ז בתמוז לפני יותר מ3,300 שנה. ומאותה שנה ביום הזה אנו מצטערים, ומאז שתיקנו הנביאים את הצום הרביעי אנו אף צמים ומתאבלים.
אבל דווקא ביום הזה, כדאי לחזור אחורה כמה פסוקים, אל הדברים שאומר אהרן הכהן לבני ישראל – וַיַּ֣רְא אַהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לַיהֹוָ֖ה מָחָֽר. אהרן אומר לבני ישראל, מחר, בי"ז בתמוז חג יהיה לה'.
אז בעזרת ה' נזכה וכך באמת יקרה ובקרוב ממש יהפכו ימי האבל לימים של חג לששון ולשמחה.
