אדוני שר החינוך, לא חכמה להציג רק הצלחות

שנת הלימודים מתחילה. הבנים כבר עם ילקוטים על הגב, התרגשות רבה ויציאה חגיגית לשנה חדשה.

הבנות מסיימות להתארגן, מתכננות עוד יום אחד אחרון בים, לפני שהשנה תתחיל, מעבירות מידע מי תהיה המורה, מסדרות "דילים" ליד מי לשבת ועוטפות בקפדנות את הספרים והמחברות.

התרגשות של תחילת שנה קיימת אצל כל התלמידים, גם אצל אלו שכבר ביום השני מחכים שהשנה כבר תגמר ואפילו אצל אלו שמצהירים במשך כל החופש שהוא קצר מידי, חבל שאין יותר חופש ולמה בכלל חוזרים ללימודים לפני החגים… למרות כל ההצהרות, גם אצל אותם תלמידים יש תיק מסודר ונקי, ספרים ומחברות, קלמרים ומכשירי כתיבה ובלב התרגשות, גם כשמנסים להסתיר אותה…

אבל יש לא מעט ילדים שגם כשהם כל כך רוצים, הם לא יכולים להתרגש. ילדים שרואים את חבריהם מסדרים את התיק ועוטפים ספרים. ורוצים גם הם, מאוד. ילדים שעדיין אין להם שיבוץ לשנה הבאה. או שהשיבוץ לא מתאים.
ילדים, שבעצם היותם ילדי חינוך מיוחד, הם ילדים חורגים במערכת.

השבוע אמרה לי אמא בטלפון קניתי קלמר, וגם מילאתי אותו בכל טוב. אבל אני עוד לא יודעת אם אנחנו הולכים לכיתה א' או נשארים בגן חובה, אז תיק או ילקוט עוד לא קניתי.

המחשבה על ילד קטן, בקושי בן שש, שלא יודע אם הוא הולך ביום שישי הבא לכיתה א' או לגן חובה. כי המערכת עוד לא סיימה לשבץ. על ילד שמחכה עם כל חבריו לרגעי פתיחת שנה ומחכה ומחכה ומחכה. ואולי יחכה עוד קצת ולא יתחיל בכלל כיתה א'. כל אותה התרגשות שקיימת אצל כל ילדי כיתה א' הופכת אצלו לבלבול, חוסר ידע ואולי גם כאב, וצער על השונות.

ביום רביעי התקיימה בכנסת ישיבה על היערכות לקראת פתיחת שנה"ל תשע"ח. בסדר היום של הוועדה צויין גם שהיא תהיה בהשתתפות שר החינוך ומנכ"ל משרד החינוך. כמו בכל שנה ידענו מה צפוי. שוב יגיע שר החינוך, יקרין במשך שעה מצגת המסבירה עד כמה המשרד התקדם בשנה האחרונה.

נרשמנו לוועדה ברגע שיצא זימון. הורים וארגונים למען אותם מאות ילדים חסרי מסגרת. נרשמנו כרגיל, אך לא קיבלנו אישורים. כי אף אחד לא אוהב לראות את המקומות בהם ישנו חסר, בהם לא הכל מצליח, והמצגת לא יכולה להציג שם מספיק התקדמות.

למרות הכל, הגיעו בסוף אישורים, במספר מצומצם, אחרי קיצוץ מרבית המבקשים.

הגענו לוועדה, העמוסה ביותר מכל הוועדות בהן השתתפתי אי פעם. ישבנו שם, מסביב לשולחן ובשורות מאחורי השולחן, הורים ונציגי ארגונים שבאו לדבר.

ואכן, כצפוי, הישיבה החלה במצגת חגיגית בת שעה, מצגת המראה עד כמה התקדמה מערכת החינוך. איך התקציבים לפריפריה עלו, איך הרפורמות החדשות העלו את מספרם של הנבחנים בבחינות הבגרות, כמה עלה תקציב המשרד ומי קיבל כמה ואיך ומתי….

בסיומה של המצגת נתנו לכמה חברי כנסת לדבר, וכן לכמה נציגים: של הסתדרות המורים ושל וועד ההורים הישוביים. רגע לפני שהגיע תורם של דוברי הארגונים וההורים, קם שר החינוך ויצא. לנאום למנהלים בדרום הארץ. להראות להם עוד מצגת של הצלחות המשרד, ולהבטיח להם גם העלאת שכר. קם, יצא ולא השאיר להורים מקום לדבר…

קבוצת ההורים שקמה ממקומה, והביעה את מחאתה הספונטנית, הוצאה מהאולם, ומרבית ההורים שנשארו בפנים, המתינו בשקט ורצו להגיד את דבריהם לא קיבלו את רשות הדיבור. וכך, כששני מיליון ילדים מתחילים את שנת הלימודים, נותרו לא מעט כאלו שאינם יכולים להתחיל את השנה, שהמשרד לא התארגן מספיק מוקדם ולא סודרו להם כיתות ושיבוצים והסעות.

לאחר שלוש שעות, בהן לא זכיתי לקבל רשות דיבור ולא הובעה מילתי הסדורה אותה כתבתי בצורה מסודרת ומאורגנת, חזרתי הביתה.

שוב אני יושבת מול הטבלה בה מרוכזים מעל 200 שמות של ילדים, שוב אני קוראת מייל אחר מייל ועוקבת אחרי טיפול שנערך או לא נערך מול כל ילד וילד, שוב אני עונה לטלפונים שלא מפסיקים לצלצל – ובצדק, שיחות מהורים מתוסכלים שילדיהם לא מסודרים, שהוועדה בעניינם תחול רק מחר…או ביום ראשון… או מי יודע מתי…

שוב אני יושבת ועיני דומעות, וליבי כואב, והרגשת הכאב מתעצמת.

כי מול כל החגיגות שהתחילו כבר, ומול כל ההתרגשות של תחילת שנה, יש כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה ילדים שלא מקבלים את הזכות הבסיסית לבית ספר, וקשה, קשה לי לחגוג את התרגשות ההתחלה.

אני מקווה מאוד שבשבוע הבא, עת אגיע לפתיחה החגיגית של כיתה א' עם הבת שלי (בעזרת מלווה, כי לא הצליחו לסדר שפתיחת כיתה א' תתקיים בכיתה נגישה בבית הספר), המצב יהיה אופטימי יותר, ורשימת התלמידים חסרי המסגרת תקבל מענה מתאים, כהבטחת משרד החינוך.

ובינתיים אני כאן, אם גם אתם נתקלתם בבעיה ברישום, בקבלה, בוועדה חריגה או ערר, בבעיות בהסעות לא מאורגנות וכדומה, אתם יכולים לכתוב לי למייל [email protected], ואעזור לכם ככל יכולתי, בעזרת ה'.

שנת לימודים פוריה,
אסתר.