זה קרה במשך השנים, בדרך כל שהיא התגבהה בינהם חומה בלתי עבירה או איך שאנשים אוהבים לכנות זאת חתולה שחורה עברה בינהם, העוינות הזו הציקה לא היה לה טריגר אמיתי או סיבה נראית לעין, היא היתה סתם. בכיתה כולם ראו ושמו לב אך לא היה לאל ידם לעשות מאומה
יום אחד התקשרה אליי אמא שלו "אני לא יודעת מה לעשות" היא שוטחת בפניי בכאב "כבר תקופה ארוכה שהבן שלי לא רוצה לבא לתלמוד תורה בגלל הבן שלך". בבירורים שערכתי אחרי השיחה עלתה תמונה לא נעימה של 2 נערי חמד עיקשים על לא דבר, וכשאח נגד אח כידוע המנצח תמיד מפסיד.
ימים נוראים בפתח, מביאים אל פתחם אווירת התפייסות וחמלה, ובני חוזר מודאג הביתה "אמא, אני מנסה לדבר על ליבו של יריבי בכדי שיסלח לי, נמאס לי מהמריבה המטופשת הזו, ואני רוצה לסיים עם הסאגה הזו, אני סלחתי לו מזמן, אך הוא בשלו, ולא מסכים להתרצות".
עוד באתר:
מספר ימים אח"כ הוא חוזר משולהב, "אמא, קחי אותי מייד לחנות ספרים עלה לי רעיון מצוין".
כל אחר הצהריים הוא שיגע אותי שאקח אותו, ש י ג ע.
בערב כשחזרתי הביתה אני מגלה על השולחן ספר עטוף בקפידה, עם מכתב בכתב מתוק ועגלגל עם בקשת סליחה מפורטת, מחורזת, תמימה ומרגשת.
שם הספר אף הוא נקנה עם שימת לב 'פצצה מתקתקת'; וכך נכתב בו: "ראה דף זה כאישי, כבר ראיתי שאני לא יכול לפייסך במילים, פעם אחת צריך להביא מתנות, אנחנו ערב אחד לפני יום כיפור וזאת השעה לבקש את סליחתך והרי ידוע ומובן ביום דין זה הינו כמו פצצה מתקתקת, ולכן רציתי לנסות פעם אחרונה לפני שנכנסים ליום הקדוש אנא סלח לי!!! שאין המקום מכפר על בין אדם לחברו אלא לפייסו במתנות, סליחה אם פגעתי חברי היקר ואני מבקש שלקראת השנה החדשה יתחיל בינינו דף חדש בלי מריבות או העלבות בבקשה ממך".
בבוקר, עת שהבאתי אותו לתלמוד תורה, הוא החזיק את שקית הפלסטיק שמדיפה ריח של ספר טרי וריח ניחוח אשה להשם של קורבן וסליחה, עת שדמותו התרחקה ממני הרמתי את ראשי למרומים ובדמעות דיברתי אליו, אל מי שקרוב אלינו במיוחד בימים הללו. דברתי אליו ואמרתי שהמחווה הטהורה הזו, בימים שהתמימות והטוהר פסו מזמן, שתהא לזכות של כל עם ישראל, דיברתי אל רבי לוי יצחק מברדיטשב סנגורן של ישראל, ראה את עם ישראל כמה יופי כמה אהבת ישראל אמיתית שנובעת מהלב, שיהא כל זה לזכות עם העם הנפלא הזה ושנחתם כולנו לגמר חתימה טובה.
