מהתמסרות לזולת לא מפסידים \ מירי שניאורסון

אחרי החגים כבר כאן ובצניחה חופשית עברנו מבראשית לנוח. וכבר בפתח הפרשה אנחנו מגלים כמה דברים על מעבר בין העולם הרוחני לגשמי… נח איש צדיק, תמים היה בדורותיו, את האלוקים התהלך נח". שום צדיק בהיסטוריה היהודית לא זכה לשבחים כאלו.

אלא שבתוך כל זה מוסיפה התורה עוד מילה אחת: "תמים היה בדורותיו". על פניו, היות שהתורה יוצאת מגדרה כדי לשבח אותו, אנו אמורים להמשיך באותו קו מחשבה ולומר כי התורה רוצה עוד יותר לשבח אותו. התורה רוצה לחדד כי אפילו בדור מושחת כמו שלו, הוא נותר צדיק. למרות שאנו יודעים את ההשפעה הטבעית שאדם שואב מחבריו ושכניו, בכל זאת נח שמר על צדקתו אפילו באווירת סדום ועמורה שהקיפה אותו.

אלא שכאן רש"י מביא דעה הפוכה שמקלקלת את החגיגה. ישנה דעה שדורשת את המילה הזו "לגנאי". התורה רוצה להגביל ולסייג את הגדלות של נח ולהדגיש כי הוא היה צדיק רק יחסית לדורו המושחת, אך אילו היה בדורו של אברהם אבינו, אולי לא היה כזה צדיק.

עוד באתר:

אמירה מחליאה

ליברמן רוקד על הדם: "הנער היה מגן אנושי"

אבי יעקב

לקראת שבת

הפלייליסט לפרשת לך לך: ילדינו מול ילדי ישמעאל

אלי ממונסי

ללא ניצולים

דקות לאחר ההמראה: כלל הנוסעים נהרגו בהתרסקות

שמעון כץ

בנערינו ובזקנינו נלך

בשורה לנוסעים לעצרת: הוחלט כי הרכבת תפעל כרגיל

פנחס בן זיו

הכלל הידוע לפיו התורה לא כותבת לשון מגונה, היא לא כאשר מדובר על הלכה ודין, או אז נוקטת התורה לשון ברור ואף אם הוא לא נקי (כמו שהמילה "טמא" מופיעה פעמים רבות בפרשת שמיני). וכך לגבי נח: מצאנו עניינים אצל נח, בהם לא הייתה צדקתו בשלמות ואם התורה לא הייתה מסייגת שהיה צדיק רק "בדורותיו", היינו חושבים שכך ראוי לנהוג לכולנו. לכן מציינת התורה את היפך שבחו של נח, כדי ללמד הוראה ברורה כיצד ראוי לנהוג.

הרבי מעלה בסוף פרשת וזאת הברכה דבר תמוה: המילים האחרונות בתורה הן "לכל המורא הגדול שעשה משה לעיני כל ישראל". מסביר רש"י את המילים "לעיני כל ישראל" – ש"נשאו ליבו לשבור את הלוחות לעיני כל ישראל וה' הסכים לדעתו ואמר יישר כח ששיברת".

וכל אחד מזדעק: האם זה הסיפור בו אנו רוצים לסיים את התורה ולהיפרד ממשה? האם זה הסך הכול של העשייה שלו ארבעים שנה? לא היה מתאים יותר לסיים בכך "שקרע לנו את הים והגיז לנו את השליו" כדברי כלב בן יפונה למרגלים?

אולם, הסיפור הזה מבטא באופן מופלא מהו מנהיג בישראל. משה שבר את הלוחות – כדי להציל את עם ישראל מכליה. הוא התכוון לסנגר בהמשך על עם ישראל ולטעון כלפי שמים, כי הם לא קיבלו עדיין שום הסכם כתוב עם ה' ולכן עשיית העגל אינה נחשבת בגידה.

עוד ביאר הרבי נקודה נאה במקום אחר (טו/40): מובא במדרש כי נח בנה את התיבה במשך זמן ארוך ביותר של מאה ועשרים שנה. ומבארים בזה כי נח הצטווה מה' "עשה לך תיבת עצי גופר" ופירוש הציווי הוא שיבנה בעצמו ולא על ידי פועל ולא על ידי שליח –ולבנות לבד לוקח הרבה זמן.

נח היה אדם שחי לבד, הוא לא חש קשר לאף אחד משכניו ולכן כשנאמר "לך", הפירוש הוא אתה בעצמך. אולם אחרי מתן תורה, נעשו בני ישראל ערבים זה לזה ולכן אני ואתה זה היינו הך, לכן כשהתורה אומרת "לך", אפשר לבקש עזרה מחבר, כי האחר זה אני והבנייה שלו נחשבת כשלי.

נסיים בנקודה מעוררת, המובאת דווקא בספר לא חסידי: ה"משך חכמה" מבאר כי מן הסתם, כוונתו של נח הייתה לטובה. הוא רצה כנראה לשמור על מעלתו הרוחנית וטהרתם של בני ביתו, וחשש כי ההתקרבות לרשעים, תפגע בחוסנם הרוחני. אולם כאן מוצאים בתורה נקודה מעוררת מחשבה:

לפני המבול, נח נקרא בשם "צדיק תמים", אך אחרי המבול, הוא מתואר בתורה בשם נחות: "ויחל נח איש האדמה". ואילו אצל משה רבנו מוצאים את ההיפך הגמור: בתחילת דרכו הוא מתואר כ"איש מצרי" ואילו ביום האחרון שלו, הוא מתואר בכינוי הנעלה שנאמר אי פעם על אדם: "איש האלוקים".

ללמדך כי לא מפסידים מהתמסרות לזולת. אדרבה, כאשר אדם עוסק בנתינה רוחנית, מוחו וליבו נעשים זכים אלף פעמים ככה והוא הולך ומתקדם למדרגות שלא היה מגיע אליהן בלעדי זה.

האזינו: