שתי אותיות, הברה אחת, המון פרשנויות וקושי גדול.
מילה קטנה, אך מנופחת, מלאה מבוכה ופחד.
לא. זה לא חייב להיות כך!
עוד באתר:
במשך שנים ארוכות היה לי קשה מאד להגיד "לא". רציתי לְרָצּוֹת, להיות אהובה, ובעיקר סבלתי מנקיפות המצפון, שהתלוו לכל "לא" אומלל. מחשבות טורדניות מילאו את ראשי, התקשיתי לשאת את המחשבה שאכזבתי, או שחלילה לא אהיה אהובה. מצאתי את עצמי עושה דברים בלי רצון, או כוונה, עד שיום אחד נתתי לעצמי מתנה! למדתי להגיד "לא". תנועה קלה עם הלשון, ואופס יצא לי "לא" ראשון! איזו הקלה, העולם ממשיך כמנהגו.
אבל ידוע לי זה מכבר, שכל שיעור, שעברתי חזר גם חזר… והנה השבוע קיבלתי שיחה מאישה, שהזמינה אותי לסוף שבוע של הרצאות בצפון הרחוק. אחרי שיחה קצרה ומחשבה, הבנתי שלא אוכל לקחת חלק באירוע ואמרתי לה :"לא, תודה". בעודי מסרבת נזכרתי, שזו לא היתה הפעם היחידה. בעבר הלא רחוק מידי, קיבלתי ממנה הזמנה להרצאה, שגם לה נאלצתי לסרב. סירוב שני זה כבר יותר מידי. הפתעתה היתה גדולה ואכזבתה מכופלת, והתגובה הגיעה בהתאם. מילים קשות וחריפות הוטחו לעברי ואני משתדלת להשאיר בשלי.
ובכל זאת… קול קטן החל להדהד בראשי: "הרסת לה את החלום, ועוד בפעם השנייה. איך העזת?" תחושה מוכרת, מכווצת, התפשטה בגופי והקול הפנימי ממשיך: "איך יכולת לאכזב אותה כל כך? עכשיו היא כבר לא תזמין אותך… היא בוודאי חושבת שאת לא טובה, שאת לא מתחשבת".
ואז, כמו נר דקיק בחשכה, עלה מתוך ההפיכה קול אחר והוא פותח אומר: "לא, זה רק לא! אין בו שום דבר מעבר, שום משמעות, שום אמירה נוספת. "לא" הוא מצב נקודתי, בלי עתיד ובלי עבר. "לא" הוא "לא" וככה הוא נשאר!". מן העבר השני הלחץ המשיך להתגבר, אבל אני כבר החלטתי לא לסחוב את ה"לא" הזה יותר. לא להתפעל מאי הנעימות, לסרב, זו גם זכות!
השיחה הסתיימה, ונותרתי מהורהרת. הרי ה"לא" הוא רק צד אחד של המטבע. כשאני אומרת "כן", מה אז משתמע? הבנתי, שכשאני אומרת "כן", זה לא "אולי" ולא "בערך". ה"כן" בא מתוך רצון פנימי. לא רצון לְרָצּוֹת את הסביבה, או מתוך פחד לא להרגיש אהובה. רצון, להמשיך ולִרְצוֹת. רצון לתת, מההתחלה ועד הסוף.
