לפני כ-1000 שנה חי בספרד ר' שלמה אבן גבירול, בחייו סבל מתחלואים שונים , ונפטר בגיל צעיר בן 37. רבים משיריו עוסקים בייסורים שעברו עליו. שיריו וחוכמתו היו נכסי צאן ברזל, באחד משיריו הוא התבטא על סוד את הדבר הבא..."סודך אסירך: אם תגלהו, תהיה אסירו."
הכיצד הסוד יכול להיות אסיר שלנו? או שמא אנו אלה שאסירים ושבויים בידיהם של הסודות כאשר הוא חבויים בקרבינו?
עוד באתר:
כתשובה לכל השאלות האלה ועוד הנה סיפור קטן וחמוד שקיבלתי השבוע לתיבת הדואר שלי המתקשר גם לסודות בפרשת השבוע שלנו "פרשת ויגש".
כששני אנשים מתחתנים, שמחתם מוכפלת בעוד צערם מתחלק לשניים. לכן, כשיום הולדתו ה-38 של בעלי התקרב, חשבתי שיהיה נחמד לשנינו לחגוג באופן מיוחד - ומסיבת הפתעה יכולה להיות הרעיון המושלם.
התחלתי לתכנן את המסיבה שלו כשאחי ביקר אצלנו. הצטערתי שאנחנו לא יכולים לצרף את בעלי לדיונים כדי לתרום לנו רעיונות נוספים, אבל כמובן שכל העניין היה שמירת הסוד. כשאחי הציע שנכתוב על העוגה 'בן 38 חוגג כפליים ' התחלנו לצחוק – ומייד נאלצתי למצוא סיפור כיסוי כשבעלי נכנס פתאום לחדר
אמרתי לו ,שאנחנו צוחקים מסיפור על הבנות של אחי. חשתי חוסר נוחות; מעולם לא שיקרתי קודם, והיה לי ממש לא נוח להתחיל בזה עכשיו.
"מה עשו הבנות?"
הוא שאל בציפייה. חיפשתי נואשות אנקדוטה. "הן, א... הן נתקעו בחדר האמבטיה...!" אלתרתי במהירות. בעלי הסתכל עליי, וחיכה לחלק המצחיק. וכשחפרתי עמוק יותר ויותר בתוכי בניסיון לדלות אנקדוטה מספיק מצחיקה, פתאום הבנתי אמרה ישנה "אוי, איזו רשת סבוכה אנו טווים ....כשאנו מסתבכים בשקרים!"….
המשך תכנון המסיבה לבדי, אחרי שאחי חזר לביתו, כבר היה הרבה פחות מהנה.
בעלי אוהב אוכל חם, אמא שלי התנדבה להכין מרק למסיבה. אבל המרק שלה פרווה... האם אני מתכוונת ללכת על בשרי או צמחי?
באותו לילה, פניתי לכיוון בעלי כדי לבקש ממנו עצה - אולם הספקתי לתפוש את עצמי בזמן. במקום זה פשוט הבטתי בו בלי לדעת מה להגיד, עד שבעלי, שלא ידע מה עובר לי בראש,פנה להתעסק במשהו אחר.
ככה זה נמשך, ובכל פעם שרציתי לשתף אותו בתוכניות שלי, או שהרגשתי צורך לשוחח איתו פתוח, הייתי צריכה לדכא את הדחף.
השתמשתי אפילו בתחבולות. חיכיתי שהוא ירדם כדי לקחת את מספרי הטלפון של אחיו ממכשיר הטלפון שלו, וברוב תמימותו הוא אפילו לא הבחין. שמחתי שאני יכולה להזמין את בני משפחתו, אבל ההנאה מתכנון המסיבה התחילה להישחק. התחלתי לסבול ממאפייני המרגלים המתוארים בספרים, כ'עייפים מהחיים ומותשים מסודות'.
ברוב הערבים בעלי היה שואל איך עבר עלי היום. ואני הייתי מתפוצצת ממחשבות על מסיבת ההפתעה, אבל לא יכולה להגיד לו כלום. התחלתי למשוך בכתפיי ולומר "בסדר", ואז לשנות נושא.
"שום דבר לא קרה כל היום?"הוא היה מברר במבט מופתע. ואני התחלתי להרגיש משועממת ובודדה.
המסיבה הגיעה לבסוף... יש לי תמונה של בעלי מהמסיבה, והוא נראה מאושר להפליא. עיניו נוצצות וחיוך ענק פרוש על פניו. לידו, גם אני מחייכת...
רק אני יודעת שהמראה המאושר על פניי היה בעיקר חיוך של הקלה. לא עוד סודות, לא עוד שקרים. הרגשתי כמו דמות מהצגה של חנוכה - קיבלתי משימת ריגול וחזרתי, ברוך השם, לחיים נורמאליים.
בעלי סיפר לי שמישהו הציע לו לא מזמן להכין לי מסיבת הפתעה ליום ההולדת הבא. "אל תעשה את זה", אמרתי לו. "עדיף שנצא יחד לאכול"...
עד כאן הסיפור ואתם מה איתכם?
