פתאום יבוא האדון אל היכלו \ מירי שניאורסון

ליל שבת חורפי וגשום בירושלים. את האישה המרשימה הזו אני רואה בבית כנסת בשכונה יוקרתית בבירה (כאילו שישנן שכונות לא יוקרתיות בעיר שדירותיה נשקלות בזהב). אין ספק. היא זרה. אי אפשר להתעלם מגובהה, מתכשיטיה המשובצים אבני חן יקרות ומתדמית החו"ל שעוטפת אותה.

עוד אני תוהה אם בעלה יהלומן או שאולי היא עצמה מעצבת נחשבת, אני שומעת את תפילתה החרישית במבטא ויליאמסבורגי כבד. מזווית העין אני מבחינה בידיה הענוגות מדפדפות בסידור עברי-אנגלי. ידיה שדופות אולי ממחלת פרקים כלשהי או שהן מסגירות את היותה בגיל השלישי.

כאשר אני קולטת שהמתפללות הותירו אותי מאחור, אני ממהרת לחזור לסידור ולמילים החמות והמחזקות שבינות לדפיו המהוהים. עם סיום התפילה אני מבחינה בה ממהרת להתעטף בְּשַל פרווה. עושה רושם שהיא ממהרת לאנשהו. אך היציאה הומה נשים, ישראליות ללא ספק. כולן עסוקות בברכת שבת שלום הדדית והיא עומדת, מנומסת, וממתינה שהמעבר יתפנה.

עוד באתר:

יום אחרי

"אני ממש לא יודע איך הח"כים החרדים העזו להגיע לעצרת"

משה אוסדיטשר והרב רמי באבד

זעקה נוקבת

"מה קורה איתנו, למה בחורים מטפסים ומסכנים את עצמם?"

פנחס בינדר

לקראת שבת

הפלייליסט לפרשת לך לך: ילדינו מול ילדי ישמעאל

אלי ממונסי

ראש הישיבה יצא מוקדם

איצו פלדמן מעיד: "לא זוכר אותו כאוב כל כך"

חיים שער

בזמן הזה, אני עומדת לידה ועל פניי מתפשט חיוך. חיוך של ליל שבת. חיוך אחרי תפילה. היא מחייכת בחזרה ושואלת "את מכאן?". מכפר חב"ד. "ומה שם משפחתך?" שואלת האצילה מבלי שארגיש חטטנות מיותרת. קוראים לי שניאורסון. עכשיו לובשות פניה ארשת התפעלות.

אני מרגישה שמעט הקרח שעוד היה בינינו, הפשיר. אני שואלת אותה מה גרם לה להתפעל והיא ממשיכה לחייך חיוך אצילי כשהיא אומרת באנגלית ברוקלינית מהוקצעת "השבוע יהיה היארצייט של האלטער רעבע. אנחנו מצאצאיו וגם את. לא?".

השאלה נותרת תלויה באוויר, המעבר נפתח, אבל היא כאן לצידי ואני שומעת את סיפור חייה על רגל אחת. היא מציגה את שם משפחתה הנוכחי ומייד אחריו את שם בעלה ממנו התאלמנה לפני שמונה-עשרה שנה, ובאותה נשימה את שם נעוריה… נו, זה ברור. שם חב"די, משפחה חב"דית. אין לי הסבר. אבל זה מה שהרגשתי כאשר הבחנתי בה לראשונה.

אני מרגישה קרבה, אך גם מחוגי השעון הולכים ומתקרבים לשעת הקידוש. אני מלווה אותה ליציאה ורגע לפני שאנחנו נפרדות והיא כמעט רצה כמו בחורה צעירה אל הגבר שלה, היא מפטירה בטון מבויש או נבוך: "זה ירח הדבש שלנו". אי אפשר שלא להבחין באור שנח בעיני בעלה כאשר מבטיהם מצטלבים.

אני עומדת רגע נטועה במקומי וחושבת על המבט האלוקי של הקב"ה בכנסת ישראל. אחרי הסעודה אני יושבת ללמוד שיחה של הרבי מליובאוויטש שעניינה עין טובה…

—

תגידו, נכון ששם הפרשה רומז על הגילוי האלוקי? השם "וארא" אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב, מדבר בעד עצמו. רק בזכות התגלות הקב"ה לאבות התאפשרה עבודת מצרים ורק בזכות עבודתם הרוחנית התאפשרה עבודת עם ישראל בתקופת מתן תורה והעלייה שפעלו בעצמם ובעולם.

נכון, אתן צודקות. הפרשה עוסקת בעבודת הפרך ובמכות מצרים. אבל כבר מההתחלה ברור שכל זה הוא המשך לגילוי לו זכו אבות האומה. מכאן ניתן להבין את השפעת עבודתנו ועבודת אבותינו בזמן הגלות על הגילוי האלוקי המושלם שיהיה בימות המשיח. דווקא עבודתנו עכשיו נותנת את הכוח לגאולה.

הרבי מליובאוויטש מסביר לנו ששליחותו של חמיו, הרבי הקודם, הייתה "להביא לימות המשיח" וכי עלינו לעשות הכל לשם מילוי שליחות זו. כל העניינים הכוללים תפילה, לימוד, אוכל ועבודה, שידוכים ומשחקים יהיו חדורים בשליחות הזו – להביא את המשיח לעולם!

וכדי שייקל עלינו לבצע זאת אומר לנו הרבי לזכור כל העת שהמשיח יכול להיכנס בכל רגע ולהסתכל על כל אחת ואחת מאיתנו, ולדעת במבט אחד עד כמה השתדלנו לזרז את התגלותו של מלך המשיח… מהרה ייגלה.

—
הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי" – אימון וייעוץ לנערות ונשים, מרצה, מנחה ומגישת התכנית "עניין משפחתי".