מיום שלישי החלו להתאסף בביתי כל אנשי השבט היקר שלי, ילדיי, בני הזוג שלהם ונכדיי. העונג אמנם צרוף, אך המלאכה רבה ואני עושה הכל באהבה. מטגנת לביבות, מזריקה ריבה לסופגניות, מנשקת נשיקות ומפנקת את כולם! הבית מתמלא לו לאיטו, וביום חמישי כולם כבר כאן. חנוכה שמח ומואר בחיק המשפחה. בשישי בבוקר כולם יצאו לבילוי של החג והבית נעשה שקט ברגע.
אני יושבת לי על כורסא בסלון, מתכננת בראשי את כל מה שעלי לעשות לקראת שבת. לפתע, ללא כל התרעה מוקדמת, עולה לו הגוש לגרון. אני לא עוצרת בעדו והוא ממשיך במעלה ראשי, עד לארובות עיני. דמעות, דמעות, גשם זלעפות, פה ושם התייפחויות, ועוד ועוד דמעות. איזה עצב משונה. מה קורה פה? אני מופתעת, אבל אני לבד, אז אני נותנת לו מקום והוא לוקח. "השם, למה?!" אני שואלת בתמיהה, "למה העצב? למה הדמעה?". הרי הכל בסדר, כולם בריאים ושמחים, וגם אני מאושרת עם הילדים והנכדים.
אני מפשפשת בזיכרוני, מחפשת אשמים במצבי. אולי נעשה לי עוול? אולי מישהו אמר משהו? אולי מישהו עשה, או לא עשה דבר מה? לא, אין שם כלום. "אז למה?". באין תשובה הגיונית אני מתחילה לגעור בעצמי: "במקום לשמוח ולהודות על כל הטוב, את יושבת עגומה עם אף רטוב!". הרגשתי כפוית טובה ובכל זאת, עצובה. נאבקתי לי זמן מה, בין ההיגיון, המחפש טעם לכאב, לבין הרגש המציף לי את הלב. לפחות אני לבד, לא צריכה להסביר שום דבר, לאף אחד.
עוד באתר:
ואז, מתוך העננה, כמו קרן אור קטנה, מבליחה לה הבנה: "רגשות הם לא עובדות!". גם אם אין סיבה חיצונית, לאותה עצבות פתאומית, היא בכל זאת כאן, דורשת מקום וזמן. וגם אם כרגע כל כולי מסכנה ובודדה, זה לא אומר שזו עובדה. "זה בסדר להרגיש", אישרתי לעצמי, "ולהמשיך את החיים, גם זה יעבור, בעוד כמה רגעים". וכך המשכתי לי להתנהל, עם אותה עצבות מוזרה, מודה לקב"ה על כך ששום דבר לא באמת קרה.
בכניסת השבת כבר חזרתי לשמוח, ולמחרת בבוקר כבר הספקתי לשכוח. עצבות פתאומית שכזו...
