הרגע שלא אשכח במחיצת מרן הגר"ש אויערבאך זצוק"ל \ בצלאל קאהן

רגע אישי במחיצתו של גאון ישראל, מרן ראש הישיבה הגאון רבי שמואל אויערבאך זצ"ל.

אנחנו צועדים כחמש עשרה שנים לאחור.

אני בביתי, בבית שמש, שעת ערב מוקדמת, מתכונן לנסיעה לכיוון מבשרת ציון. רעייתי צריכה להגיע לניחום אבלים בישוב שבפרוזדור ירושלים.
הטלפון מצלצל.

על הקו – אחד מבני ביתו של מרן הרב אויערבאך זצ"ל. מרן, הוא אומר, נמצא בבית נאמן ביתו הרב יוסף פטרוף בבית שמש, והוא רוצה לחזור הביתה, לשערי חסד. אין מי שיירד עכשיו מירושלים. אתה יכול לקחת את ראש הישיבה ברכבך?

השבתי באופן חיובי, אני בדיוק יוצא עכשיו.

אני נוסע לרחוב חזון איש, מרן יורד את ארבע הקומות ונכנס לרכבי. רעייתי מאחור. זו הזדמנות נדירה לשיחה עם גדול בישראל בשש עיניים, בשאלות שונות. כעבור זמן אנחנו מגיעים למבשרת ציון. אנחנו מדברים על תקופה של טרום עידן הוויז. אני מחפש על פי ניחוש את הרחוב בו רעייתי צריכה לרדת כדי לנחם אבלים.

חיפוש קל – והרחוב נמצא. אני אומר לאשתי: זה הרחוב, תחפשי כאן את הבניין ואשוב מאוחר יותר. אשתי יורדת מהרכב ומרן ראש הישיבה הרב אויערבך פונה אליי ושואל: הורדת אותה איפה שהיא צריכה בדיוק?

אמרתי לו, שלא. היא ירדה ותחפש לבד את הכתובת. הראש ישיבה ממהר הביתה.

וכאן הוא אמר לי משפט שנצרב לשנים ארוכות: "אני לא ממהר לשום מקום. תחזור חזרה לאשתך וקח אותה עד למקום שהיא צריכה. אני אעזור לך לחפש את הכתובת המדוייקת. האשה היא לפני כל דבר אחר".

מרן ראש הישיבה, עם כל שנות לימודו, מה שעניין אותו שאכבד את אשתי, שבשעת לילה לא אתן לה לטייל ברחוב לא מוכר עד שאולי תמצא את המקום.

נפעמתי, והפנמתי.
וכך היה.
וזו היתה הזדמנות בהמשך הנסיעה לדבר עם מרן ראש הישיבה על שלל נושאים.

באותם ימים היו לא מעט דיבורים בציבוריות החרדית על תלמידים אשכנזים וספרדים, ומרן ביטא את תחושותיו הקשות כשלא מקבלים תלמידים ספרדים למוסדות רק בגלל מוצאם. ילד הוא ילד הוא ילד, רצה לומר, ואז מה אם הוא ספרדי? מה הוא צריך לסבול? מדוע לא לקבל אותו?

והיה עוד אירוע, ישבתי במטבח ביתו לפני שנים ארוכות. זה היה במוצאי שבת. בסלון הסמוך התכנסו עשרות ראשי ישיבות לדיון בעניין אחד החוקים הקשורים לבני הישיבות. ואנחנו מדברים על תקופה של לפחות חמש עשרה שנים לאחור, אולי עשרים שנה.

ישבתי כאמור במטבח, רושם כל מילה שנאמרת בסלון הסמוך, ביקשו ממני שלא ייראו אותי.

לפתע נכנס ראש הישיבה, בעיניו הבורקות הוא אומר לי: אגוטע וואך, אל תשכח לאכול סעודת מלווה מלכה, ארצי שלי לפניך.

והיו שם על השולחן מאכלים מסעודות השבת בחברת תלמידיו הקרובים, כמדי שבוע.
זה מה שעניין אותו: אולי אתה רעב, אולי לא אכלת עדיין מלווה מלכה. ארצי שלי לפניך!