"זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת ולאשם.." כותב אבא ומציין שזה בשמו של הנכד של הבעל שם טוב שהיה מפרש את הכתוב כך "זאת התורה" פעמים היא "לעולה למנחה" ופעמים היא "לחטאת ולאשם" כלומר כאשר אדם לומד תורה לשמה התורה נעשת לו סם חיים ומכפרת על כל עוונותיו כמו קורבנות שנאמר "זאת התורה לעולה למנחה" אבל מי שלומד תורה שלא לשמה ושלא על מנת לקיים מה שכתוב בה התורה נעשית לו חלילה סם מיתה שנאמר "זאת התורה לחטאת ולאשם".
"והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל..." אומר אבא לכאורה תמוה הדבר שטהור נטמא כשהוא נוגע בדבר טמא ולעומת זאת אין הטמא נטהר על ידי נגיעתו בטהור? והרי חכמינו ז"ל לימדו אותנו בגמרא שמידה טובה מרובה ממידת פורענויות.
ומסביר אבא שהתירוץ לכך הוא שהטמא הוא טמא ודאי הוא מכיר ויודע את מקור הטומאה שדבקה בו ומכריז שהוא טמא, לא כן הדבר לגבי הטהור. כלום יכול אדם להכריז על עצמו שהוא טהור לגמרי?
עוד באתר:
"ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד.." כרגיל אצל אבא בתורה הכל מרומז ולכן מי זו כל העדה? ואת כל העדה בגימטריה=541 ישראל =541
"על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו.." הכל מרומז ולכן המילה מזבח היא הרמז כנגד ארבעה כלים שיש להם דין הגעלה מ=מתכת ז=זכוכית ב=ברזל ח=חרס.
שבת שלום ומבורך!
