היה זה יום שגרתי למדי. יצאתי לי לסדורים ופגשתי במכרה ותיקה ובחברתה. "תכירי את רחל בולטון, גם היא מתגוררת בכפר חב"ד", כך הציגה אותי ידידתי. "כפר חב"ד?!", ענתה בשמחה החברה, ובאותו רגע היה לי ברור, שהיא מעולם לא שמעה עלי. מיד היא החלה לשאול אותי אודות מרצה אחרת מכפרנו הקטן. היא לא חסכה בפרטים, ושטחה בפני את כל סיפור המעשה. "יש לי קהל יוקרתי במיוחד", הדגישה שוב ושוב, "וחשוב לי מאד שזו תהיה מרצה טובה!". כבר בשלב זה התחלתי להרגיש קושי בבליעה, אך כמובן ששמרתי על "פאסון", ורק חייכתי והעמדתי פני מתעניינת. היא מצדה לא הבחינה במאומה, והמשיכה לספר שקיבלה המלצה על אותה מרצה, מאישה אחת, שמכירה אותי ואת פועלי היטב. "נפלא!", מתחתי עוד יותר את החיוך, "שיהיה המון בהצלחה!".
בשלב זה קיוויתי שהיא תניח לי לנפשי, סערה התחוללה בתוכי. לא נעים לומר, לא קל להודות, אבל קינאתי, קינאתי מכף רגל ועד ראש. אך לה לא הייתה כוונה להקל עליי את החיים, והיא המשיכה לשאול שאלות ולבקש תשובות. כך מצאתי את עצמי עובדת בשני ערוצים מקבילים. בחוץ חיוכים, ובפנים עפים חצים לכל הכיוונים. "למה לא אני?" התרוצצה השאלה. "הרי הממליצה הזו מכירה אותי טוב מאד!" הדהדה לה התשובה. "לפחות יכלה לציין את שמי", המשכתי ללבות את הדלקה… "ועוד על מי היא המליצה…פשוט מצחיקה!". תוך כדי כך, אני נשארת מנומסת, עונה בשקט, מנמקת. "יהיה בסדר" הרגעתי בשלווה, "מקסימום, הפעם הבאה תהיה טובה…". בעוד מספר מילים, נפרדו דרכנו באיחולים, ואני המשכתי ללכת עם הקנאה.
שידרתי עסקים כרגיל, אבל בפנים עוד ריחפה לה עננה. רציתי לפנות אותה, להבהיר את התמונה. אמרתי לעצמי: "רחל, בעולמו של הקב"ה יש מקום לכל, אז תני גם את, בעולמך, מקום לאנשים אחרים להצליח ולגדול". זה סיפק אותי, אך הרגשתי שיש כאן עוד משהו פנימי, מסר אישי אליי. לא סתם הגיעה השליחה הזו ועוררה בי את הקנאה. הבנתי שבעצם הסיפור הזה אומר, שעלי להתעורר. אם אני רוצה להגיע לעוד ועוד יעדים, אם אני מעוניינת להשפיע על עוד ועוד אנשים, עלי לעשות זאת בעצמי. להתאמץ, להשתדל ולעבוד. ובעיקר לקחת את הקנאה הזו למקום חיובי, מחייה וממריץ.
עוד באתר:
סיכמתי עם עצמי: "יחיו הקנאים!" והמשכתי בדרכי, תחת שמיים בהירים.
