"אחרי מות שני בני אהרן״ (טז, א)
מובא בגמרא סנהדרין (נב.) היו משה ואהרן מהלכים בדרך ונדב ואביהו מהלכים אחריהם, וכל ישראל אחריהם, אמר לו נדב לאביהו אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור, אמר להם הקב"ה נראה מי קובר את מי. הדברים לכאורה תמוהים ומשוללים הבנה, הייתכן שצדיקים כאלו שאמר עליהם משה לאהרן - "בקרובי אקדש" גדולים הם ממני וממך. יוציאו דבורים כאלו מפיהם?
אלא, ביאר מו"ר רבי יהודה צדקה זצ"ל (בספרו "קול יהודה"): כוונתם בזה הייתה לשם שמים. נדב ואביהו ראו שבני ישראל מלאים תרעומת ותלונות על משה ואהרון וחילול ה׳ גדול נגרם מחמת זה, תלו זאת מפני שההנהגה היא ע״י זקנים, ביד חלשה ורפויה. ולכן אמרו אין תקנה אלא שימותו הזקנים ואנו הצעירים נתפוס את ההנהגה. ובזה טעו כי ״בנין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין״(נדרים מ.), ועד כדי כך חשוב דעת הזקן מהצעיר, שאמרו חז״ל (תוספתא ע״ז פ״א, ג) רבי שמעון בן אלעזר אומר אם יאמרו לך ילדים בנו בית המקדש אל תשמע להם, ואם יאמרו לך זקנים סתור בית המקדש שמע להם מפני שבנין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין, וראיה לדבר רחבעם בן שלמה דכתיב (מלכים א, יב) ״ויעזוב את עצת הזקנים אשר יעצוהו ויועץ את הילדים אשר גדלו אתו״ וגו׳ ונחרב בית המקדש על אותה עיצה. ולכן הענישם הקב״ה בעונש כה חמור - להורות לדורות הבאים כמה חמורה מחשבה כזו, וההנהגה צריכה להיות דווקא אצל הזקנים גדולי ומאורי הדור, שכמה שהאדם יותר מבוגר וזקן חשוב יותר, והטעם לכך הוא מפני שעם ישראל חכמתם ובינתם היא מהר סיני, ולכן כמה שקרוב יותר למעמד ההוא חכם ונבון יותר, כפי שעינינו רואות אשר תורת התנאים והאמוראים והראשונים עמוקים וקצרים, וגנוזים במילים ספורות כל פלפולי האחרונים, וכל זח מחמת שקרובים יותר להר סיני שממנו קבלו את התורה ויונקים יותר מהשורש ומכוונים לאמת. אמנם אצל אומות העולם אדרבה הצעיר מכובד יותר מהזקן, מפני שחכמתם היא מכוחות עצמם, ולכן הצעיר מעולה מהזקן. ומסופר על ר׳ יהושע ליב דיסקין זצ״ל, שהעלילו עליו עלילת שוא שכביכול גנב סכום כסף, וכלאוהו בבית האסורים, כשראו תלמידיו שרבם הגדול יושב ביגון ובצער, אספו סכום כסף גדול כדי לשכור עורך דין (שהיה אינו שומר תו"מ)שיציל אותו משם. לאחר מאמצים מרובים הצליחו להשיג את הכסף הדרוש, וכיון שהיה צו שלא יכנס לבקרו שום אדם, עשו השתדלויות מרובות כדי לאפשר את כניסתו של העו״ד לתוך בית האסורים, לאחר שכנועים מרובים הצליחו לקבל הסכמה, שהעו״ד יכנס אל המהרי״ל ויחקרהו על העלילה שהעלילו עליו. והנה כאשר נכנס העו׳׳ד אליו ואמר לו שבא לשוחח עמו על דבר הימצאו בבית האסורים, היסב המהרי״ל את פניו אל הקיר ועצם את עיניו, ולא רצה להביט בפניו, שאלו העו״ד מה פשר מעשיו הלא בא להצילו, נימק ואמר: הורו לנו חז״ל שאסור להסתכל בפני אדם רשע. כעס העו״ד על התנהגותו כלפיו, שאל כמה שאלות קצרות ויצא. כאשר שמעו התלמידים את התנהגות רבם, חרה להם מאוד, באומרם נכון שיש איסור להסתכל בפני אדם רשע, אבל לאחר מאמצים שהתאמצנו והשגנו כסף ורשיון כניסה לא היה עליו להחמיר בדין הזה. כשהגיע עת המשפט, ישבו המהרי״ל והעו״ד לפני השופט, בעת נאומו בבית המשפט, סיפר העו״ד בהתפעלות על צעדו של הרב, וכה אמר: אף שידע שכל חייו תלויים בי, בכל זאת לא הסכים להביט בפני, מפני שהתורה אוסרת עליו להסתכל בפני אדם רשע... כששמע זאת השופט התרשם מאוד, וסגר מיד את הדיון ופטרו לשלום, באומרו: אם על איסור קל זה נזהר ק״ו על איסור לא לגזול... אז הבינו התלמידים את דעת רבם הגדול.
עוד באתר:
**
״איש אמו ואביו תיראו״ (יט, ג)
כתב רש״י יכול אם יאמרו לך חלל את השבת, תשמע להם? תלמוד לומר: ״ואת שבתותי תשמורו״ כולכם משועבדים לי, ״אני ה׳ אלוקיכם״ שלך ושל אביך. המגיד מדובנא כדרכו להמחיש, המשיל משל לאדם אחד ששלח את שלושת בניו למדינות רחוקות, כל אחד למקום אחר, וביקש מהם שכל אחד ילמד איזו חכמה גדולה משך שנה, ולאחר מכן יחזרו לביתם, ויעשו הבנים כמצוות אביהם, ולאחר שנה חזרו לביתם. התחיל הראשון לספר כי הוא למד לעשות משקפת המגדילה את הראיה פי כמה, וניתן לראות בה ממרחק של כמה פרסאות. והשני סיפר שהוא למד לעשות כלי תחבורה, שאפשר לנסוע בהם למרחקים גדולים בזמן קצר מאוד. ואילו השלישי סיפר שהוא למד רפואה יקרה, כיצד להכין תרופה מיוחדת המסוגלת לרפאות חולים מיד. אחר כך נסעו שלושתם לעיר גדולה אחת, הוציא הראשון את המשקפת שלו, והנה ראה למרחוק שאנשים רצים אנה ואנה סביבות ארמון המלך, ויאמר השני ניסע כולנו בכלי התחבורה שבניתי, ויעלו כולם ויסעו עד לארמון המלוכה, שמעו שבת המלך נפלה במחלה קשה, והרופאים נתייאשו ממנה, ויתן השלישי לבת המלך את סם הרפואה להריח ומיד כמה לתחיה... ויהי בבואם לפני המלך שמח בהם מאוד שעל ידם נתרפאה בתו, ויאמר להם: מה גמול אשיב לכם על זה? אף אם אתן לכם כל אוצרותי אין בזה די להשיב גמולכם, לכן הוסכם בדעתי ליתן את בתי לאחד מכם לאשה. שמחו האחים על הבשורה הטובה, ויחל וויכוח ביניהם. בעל המשקפת אמר: לולא שראיתי במשקפתי לא היינו יודעים כלל שבת המלך חולה, ולא היינו מגיעים כלל לרפואתה. השני אמר: לולא רכבי לא היינו מגיעים כל כך מהר, ואפשר שהיתה כבר מתה, ומה תועלת היתה בתרופה. והשלישי טען: לולא התרופה שנתתי לה, מה תועלת במשקפת וברכב. בת המלך בשומעה את וויכוחם, פתחה פיה בחכמה, ותאמר להם: אם על העבר נתבונן, אמת הדבר כי זכות שלושתכם שווה, אמנם אם על העתיד נחשוב, עדיפות יש על הרופא, כי בימים העתידים מה צורך לי במשקפת או ברכב, אך לסם רפואה זקוקה אני בכל עת, כי רכה אני וענוגה, וחלושת כח מהמחלה שעברה עלי, ולכן בשלישי אני חפיצה ולו אנשא. הנמשל הוא, כידוע שלושה שותפים לאדם, הקב״ה אביו ואמו. אמנם שלושתם הביאו אותו לעולם, אך לבורא יתברך הוא זקוק כל רגע ורגע, להשפיע עליו חיים, בריאות ופרנסה ״ואתה מחייה את כולם״, אני ה׳ הבורא אתכם, וגם משגיח עליכם תמיד. על כן אם יאמרו לך לחלל את השבת, יש לשמוע אך ורק לצווי ה׳.
שבת שלום
