"ויקח קורח בן .......ודתן ואבירם וכו'" איתא במשנה באבות (פרק ה') כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים ושאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת לשם שמיים זו מחלוקת בית הלל ובית שמאי ואיזוהי שלא לשם שמיים זו מחלוקת קורח ועדתו. צריך להבין הרי חז"ל באו ללמדנו איך להתנהג שאם המחלוקת היא לשם שמיים כמו שמאי והילל אז צריך להחזיק במחלוקת כזו אבל אם היא כמו של קורח צריך להתרחק ממנה, לכאורה קורח התחיל עם מחלוקתו לשם שמיים רק בסוף נודע שהיא הייתה שלא לשם שמיים אז איך נדע להתרחק אם בתחילה זה לשם שמיים? ועוד קשה הלשון מה זה קורח ועדתו צריך לומר מחלוקת קורח ומשה?
אלא מתרץ המלבי"ם שהפירוש של מחלוקת לשם שמיים איך נדע כשכל צד מאוחד במחלוקתו כמו בית שמאי לבית הלל אז המשנה מגלה לנו שזה הסימן שזה לשם שמיים, אבל אם אין תמימות דעים אלא כל אחד בא למחלוקת מתוך אינטרס אישי כמו קורח שרצה את הכהונה ודתן ואבירם רצו את הבכורה בשבילם כי הם משבט ראובן שהוא הבכור אז מגלה לנו המשנה כשכל אחד חולק מתוך אינטרס אישי ואינו באותה דיעה כמו שלו זו מחלוקת קורח ועדתו שהיא אינה לשם שמיים ובזה מתורץ גם למה כתב קורח "ועדתו" כי באמת קורח התבטא נגד משה מסיבה אחת ועדתו מסיבה אחרת ולכן המחלוקת היא בינם לבין עצמם, ומעשה שהיה בעיר ליוורנו שבאיטליה, והוא כה טיפוסי ומאפיין! היו בעיר שבעה פרנסים שניהלו את חיי הקהילה היהודית, "ז' טובי העיר". יום אחד קם אחד הפרנסים והעלה הצעה לסדר היום: המקוואות בעיר שוכנות במבנים רעועים ומטים ליפול, ומאז בנייתם התרבתה האוכלוסייה ומשפחות רבות נוספו. ועניין טהרת המשפחה הלוא הוא מעיקרי ויסודות הבית היהודי, וטהרת נשמותיהם של ילדינו תלויה בו! על כן, יש לבנות מקווה טהרה חדישה ומשוכללת, רחבת ידיים, ויפה שעת אחת קודם!
"ניחא", ענו הפרנסים. "היכן נבנה את המקווה החדשה?" אמר, "כבר חשבתי בדבר, ואיתרתי מגרש שומם במרכז העיר, באתי בדברים עם בעליו וכזה הוא מחירו".מיד הצטרפו שניים מהפרנסים, ותמכו בהצעה. קם נשיא הוועד וקרא ברגש: "מחיר מופקע הוא, וממון הקהילה אינו הפקר! יודע אני שזה המחיר במרכז העיר, אבל מקווה יש לבנות במקום שאינו כה מרכזי. ונרוויח שני דברים: המבנה יקום במקום צנוע ושקט, ומחיר המגרש יהיה נמוך בהרבה! הנה, בזה הרגע עלה בדעתי שיש מגרש פנוי בסמוך לחומת העיר, ואני מוכן לבוא בדברים עם בעליו!"
עוד באתר:
נזעק המציע הראשון, וטען שיצטרכו ללכת באישון לילה עד לקצה העיר, ואין זה ראוי ורצוי. עמדו למניין. המציע הראשון זכה בתמיכת שלושה מחבריו, והנשיא נותר במיעוט. אבל הוא לא אמר נואש. הלך לגבירים בעלי השפעה בקהילה ודרש שיעמדו לימינו, לבל ירוקנו את קופת הקהילה ויתבעו מהם למלאות את החסר.
גם הצד שכנגדו הלך, והתסיס את המון העם: "ראו, הנשיא מבקש להרחיק את המקווה לפאתי העיר. העשירים יגיעו לשם במרכבותיהם, אבל העניים יכתתו רגליהם בחושך, ינגפו במהמורות וכבורות בדרך!" נחלקה הקהילה לשתי מפלגות, נישאו נאומים חוצבי להבות, והדברים הגיעו לתיגרות ומהלומות!
נודע לשלטונות דבר התסיסה. קרא המושל לרב העיר ושאלו לחוות דעתו. הרב ידע שבשני המחנות אנשים קשים ונרגנים, ולכל צד שייטה יעורר עליו את חמת הצד האחר, והודיע שאינו מתערב. המושל לא קיבל זאת, והטיל עליו להשכין שלום בקהילה. הלך הרב לשוחח עם הנשיא, והלה ירה זיקים: כספי הקודש, כסף קדשים הוא, ויש לשמור על גדרי הצניעות, דברים כדרבנות. הלך לפרנס השני, ושמע שאין בדעתו לוותר על נוחות התושבים ורווחתם!
נאנח הרב, לא הותירו בידו ברירה. הלך אל בעל המגרש שבמרכז העיר, ושאל האם ברצונו למכרו, ובכמה, אמר לרב, כמשיח לפי תומו: "האמת היא, שאני נושא ונותן בנידון. אני חייב כסף רב ליהודי פלוני, ואין ידי משגת לפרוע את חובי. שיעבדתי מגרש זה לחוב, ובעל חובי פנה למכר שלו, שהוא אחד הפרנסים, כדי שהקהילה תקנהו במחיר גבוהה ותקים עליו מבנה ציבורי. מהסכום שאקבל אצטרך להפריש דמי תיווך לשניים מהפרנסים, שבתמיכתכם תתאפשר המכירה". אמר הרב בלבו: כאשר שיערתי כן מצאתי, אכן נודע הדבר.
משם הלך למשרדי המושל, וחקר מיהו בעל הקרקע בפאתי העיר. נודע לו שהמגרש שייך ליהודי שהיגר לצרפת. שיגר אליו מכתב, ושאל האם ניתן לרכוש את המגרש. הלה ענה במכתב, איך לא, שהמגרש ממושכן לנשיא הקהילה... עלה הרב אל המושל עם הממצאים שבידיו, והמושל הדיח את כל הפרנסים. והעביר אחרים במקומם. עליהם, יש כנראה סיפורים אחרים... וזה עניין מחלוקת "קורח ועדתו". לכל אחד מהם, היו אינטרסים משלו... קורח ביקש להיות כהן גדול בעצמו. דתן ואבירם ואון בן פלת, תבעו את בכורת בני ראובן, שביקשו להחזיר לבכורים את עבודת הקודש ממנה נידחו בחטא העגל. ונמצא, שאילו – בהזיה פרועה – היה המרד מצליח, מיד היתה ניטשת מלחמת הכל בכל...
לצערנו נמצאים אנו בדור של מחלוקות ואין מבין מהי לש"ש מהי שלא לש"ש, כתבו בעלי המוסר איך ידע להבדיל ביניהם יראה אם ההשתוקקות שלו במחלוקת היא כמו ההשתוקקות לקיים שאר מצוות יידע שזה לשם שמיים ואם לאו זוהי מחלוקת שאינה לש"ש בואו נבדוק למי יש השתוקקות בקיום המצוות רק לגדולי הדור אז כשהם חולקים ביניהם זה ודאי לש"ש אבל אנו אזובי הקיר ודאי לא כמותם אז ודאי שצריכים אנו לעזוב את המחלוקת ולברוח ממנה כמו מאש ובזכות זה ישלח לנו הקב"ה את משיח צדקנו ויגאלנו,
***
"קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו"
בספר "מכתב מאליהו" חלק ד', מביא הרב דסלר משל המובא בספר "שאלות ותשובות לרב האי גאון": "מעשה בשועל אחד שבא ארי לטרפו. אמר לו השועל: 'ומה יש בידי להשביעך, אבל אני אראה לך אדם שמן, שאתה טורפו ושבע ממנו', והיה שם גומץ (בור) מכוסה ואדם יושב מאחוריו. כיון שראהו הארי, אמר לשועל: 'הריני מתירא מתפילתו של זה שלא יכשילני'. אמר לו השועל: 'לא יגיעו הדברים לך, אולי לבן בנך יגיעו, והרי זה מקרא מפורש "פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים", אבל בין כך אתה תשבע מרעבונך ועד בן בנך זמן הרבה'. נתפתה הארי וקפץ על הגומץ ונפל שם. בא השועל על שפת הגומץ והציץ עליו, אמר לו הארי: 'הרי אמרת לי שאין הפורענות באה אלא על בן בני'. ענה לו השועל: 'כבר יש עוון של אבי אביך שאתה נתפס בו'. אמר לו הארי: 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?'. אמר לו השועל: 'ולמה לא חשבת כך מלכתחילה?! בשעה שהלכת לטרוף את האדם מתוך ידיעה מראש שבן בנך ייענש על זה?'". ומסיים רב האי גאון: "כמה מוסר יש במשל זה".ומביא הרב דסלר שהמכשול הגדול שעמד בפני קרח שהיה גדול הדור ופיקח, היא התאוה. כאשר התאוה מתגברת על האדם לא די שאין חכמתו מצילתו, אלא מגייס הוא את החכמה לעזרתו כדי להטעות את העולם ולהוליכם בדרכו המעוותת. יתכן, מוסיף הרב דסלר שזוהי אחת המסקנות להן התכוון רב האי גאון במשלו. גם הארי נפל ברשתו של השועל אך ורק משום שהיתה לו נגיעה ותאוה לבשר קצת יותר שמן, לכן מה שהבין בנקל לאחר שנענש ונסתלקה נגיעתו, לא הבין מלכתחילה כשתאוותו משלה בו.
שבת שלום!
