ויענך וירעיבך ויאכילך את המן (ח׳ ג׳)- לכאורה חלקי הפסוק אינם מתיישבים זה עם זה- מצד אחד "ויאכילך את המן", ומצד שני "ויענך וירעיבך". זוהי לכאורה סתירה, שהרי אם הקב"ה האכיל את בני ישראל מן, במה מתבטאים ה"עינוי" וה"הרעבה". מעין זה שואלת הגמ' במסכת יומא דף עד ע"ב, שם מקשה הגמ' שאלה דומה על פסוק ט"ז. בפסוק ט"ז נאמר, "המאכילך מן במדבר...למען ענותך ולמען נסותך", ומקשה על כך הגמ', אם אכלו מן, מהו העינוי? מביאה הגמ' את תשובותיהם של רבי אמי ורבי אסי: "רבי אמי ורבי אסי: חד אמר, אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו (כלומר העינוי התבטא בכך שבכל יום ויום לא ידעו אם מחר ימשיך לרדת המן, וחרדה זו היא העינוי). וחד אמר, אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל (כלומר כפי שמפרש רש"י, 'אכילת המן טועם טעם כל המינים ואינו רואה אלא מן'. לפי דעה זו העינוי התבטא בכך שלמן היה אמנם יתרון בכך שניתן היה לטעום בו טעם כל מאכל, אך המראה של המן לא היה לעולם כמראה אותו מאכל. וחלק מהנאת האכילה היא במראה המאכל)".
ואם כן, זוהי התשובה גם לשאלה לעיל ביחס לפסוק ג': אמנם הקב"ה האכיל את בני ישראל מן, אך עדיין התקיים "וירעיבך", מבחינה זו שהיו בחרדה ביחס למחר, או שלא הייתה להם הנאת מאכל וכו' כמבואר ע"פ הגמ' הנ"ל.
ויש מיישבים באופן אחר, על דרך חידוד-בחז"ל מבואר (יומא עה ע"א) שלצדיקים ירד המן קרוב לאוהליהם, ואילו מי שאינו צדיק, הוצרך לצאת וללקוט שכן המן ירד בריחוק מפתח אהלו. והנה, בחיי היום יום המציאות היא שישנם אנשים שאינם צדיקים, הרגילים להראות עצמם כצדיקים גדולים. במדבר, נתקלו אנשים אלה בבעיה, בשעה שירד להם המן רחוק מאהליהם, כמו לאנשים רגילים. כשראו כך, לא יכלו לשאת את הבושה שביציאה ללקוט, ולכן נשארו באוהליהם ולא יצאו אל המן כי העדיפו את הרעב על הבושה, ויצאו רק לבסוף, כשכולם כבר חזרו לאוהליהם. וזהו "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן".
עוד באתר:
****
מה ה' אלקיך שואל מעימך כי אם ליראה (דברים י יב):)- מכאן מדייקים חז"ל (ברכות ל"ג) "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים", כלומר הכל נקבע משמים ביחס לאדם, חוץ מהשאלה אם יהיה צדיק או רשע (ולכן נאמר כאן בפסוק, "ה' אלוקיך שואל מעימך", להורות, שיראת שמים הקב"ה שואל מעימך, ואינו נותן לך דבר זה כשאר דברים, אלא הדבר נתון לבחירתך).
לכאורה קשה, אם כן כיצד אנו מתפללים "השיבנו אבינו לתורתך", או "ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך" וכדומה, הרי עניינים אלה אינם בידי שמים אלא בידי אדם. ועוד מקשים מדברי הגמרא במס' ברכות דף י ע"א, שם מסופר, שרבי מאיר התפלל (על פי עצת אשתו ברוריה) על בריונים שהיו בשכונתו שיחזרו למוטב, וחזרו למוטב; ולכאורה איך ייתכן הדבר, הרי דברים אלה אינם בידי שמים אלא נתונים לבחירה?
שתי קושיות אלה מקשה המהרש"א בברכות דף י' ע"א. על הקושיה הראשונה (כיצד אנו מתפללים על עצמנו) מתרץ המהרש"א, שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו, ולכן כשאדם מתפלל על עצמו ומראה רצון לחזור למוטב, מסייעים לו משמים. אך ביחס לקושיה השניה (כיצד התפלל רבי מאיר על הבריונים) נשאר המהרש"א בצריך עיון, כיצד ניתן להתפלל לקב"ה על אדם אחר שיחזור בתשובה? כאן כבר לא ניתן ליישב שבדרך שאדם רוצה לילך וכו'.
הגאון רבי משה פיינשטיין,זצ"ל בשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן מ, מתייחס לקושיה זו. תחילה הוא מביא תירוץ ששמע מאחד הגדולים (כך כתב החזון איש), שהכלל "הכל בידי שמים חוץ מידי שמים", מורה רק שהקב"ה לא יתערב מעצמו ומיוזמתו להחזיר אדם בתשובה, אך כאשר אדם מתפלל על כך (בין החוטא עצמו ובין אדם אחר) והוא היוזם, שונה הדבר (כי מצב כזה נקרא "בידי אדם" ולא "בידי שמים"). אך הרב פיינשטיין כותב שתירוץ זה דחוק, ומתרץ באופן אחר, שתפילת ר"מ לא הייתה שהקב"ה יתערב בבחירתם ובהטיית לבם של הבריונים, אלא שנסיבות חייהם ישתנו באופן שיקל עליהם לחזור בתשובה.
והרבי מקוצק, היה מפרש את המימרא "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", באופן הבא: "הכל, בידי שמים"- היינו כשאדם מתפלל על דבר גשמי, כגון פרנסה וכו', הדברים הם "בידי שמים", כלומר יש ספק אם בקשתו תיענה, שכן ההחלטה נתונה "בידי שמים", ובשמים שוקלים האם להיענות לבקשתו, האם הדבר מגיע לו וכו'. "חוץ מיראת שמים"- כשאדם מתפלל על יראת שמים, בקשה כזו נענית תמיד, כך שיראת שמים אינה "בידי שמים", אלא בידי אדם- הכוח בידיו, ואין ספק שייענה וממילא מתורצת קושיית המהרש"א .
*****
בכל לבבכם ובכל נפשכם (יא, יג)- שואלים מדוע לא נאמר כאן "בכל מאודכם", כמו שנאמר בפרשה ראשונה של ק"ש, "ובכל מאודך"? האור החיים מיישב כך: כידוע, דרשו חז"ל במס' ברכות (סא ע"ב, ומובא גם ברש"י כאן), ש"בכל מאודך" פירושו 'בכל ממונך' (שחייב אדם למסור כל ממונו ולא לעבור על התורה). וכבר הוקשה לחז"ל, לאחר שכבר נאמר "בכל נפשך", שחייבים למסור הנפש, קל וחומר שחייבים למסור הממון ומה צורך לצוות על כך? ותירצו, שיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, ולכן נאמר "בכל מאודך". והנה, מצב כזה של חביבות ממון יותר מגוף, הוא מצב נדיר, וייתכן רק אצל יחידים, ולכן, רק בפרשה ראשונה, המופנית ליחיד (שהרי הפרשה הראשונה מנוסחת בלשון יחיד), נאמר "בכל מאודך", אך הפרשה השניה, המנוסחת בלשון רבים ומופנית לרבים, אינה אומרת "בכל מאודכם", כי מצב כזה של חביבות ממון יותר מגוף, אינו שכיח כשמדובר בציבור.
בספר 'קרן אורה' למסכת ברכות כתב ביאור אחר והוא: לפי שפרשת "שְׁמַע" נאמרה על אהבת הקב"ה וזה מחויב הוא, בכל מידה שימדוד לאדם, אבל בפרשת "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" מיירי בתפילה ושאלת צרכיו, על כן לא נאמר `ובכל מאדכם`, כי זהו בכלל שאלת צרכיו, להושיעו ממדה רעה, למדה טובה.
טעם נוסף מצינו בספר `טעמי המנהגים`: לפי שהפרשה השניה מדברת בעול מצוות, לכן אין שייך לומר `ובכל מאדכם`, שהרי ההלכה היא: שאין אדם מחויב להוציא כל ממונו לקיום המצוה, אלא עד חומש ושליש. אבל פרשה הראשונה, הרי היא מדברת באמונת ה` וקבלת עול מלכותו. נמצא; שאי קיומה הוא עבירת `לא תעשה`, שבה חייב האדם להוציא כל ממונו, בכדי שלא לעבור בלא תעשה, לכך מתאים להיאמר בו: ``בְכָל מְאֹדֶךָ`` היינו: בכל ממונך.
תירוץ אחר מתרץ הגאון רבי יוסף ענגיל (בגליוני הש"ס על שבת ), שאצל ציבור, הקרבת ממון והפסדו הם בגדר סכנת נפשות ממש (כי ציבור המוסר את ממונו נתון לסכנה), וממילא כבר כלול הדבר ב"בכל נפשכם".
שבת שלום ומבורך!
