מטעמים לשולחן שבת: פרשת ראה

(ראה אנוכי – ראה ר"ת "ר-אה א-לול ה-גיע" תמיד פרשת ראה תהיה בתחילת חודש אלול)

נאמר בפרשה: "כי ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר ככל אות נפשך תאכל בשר״ (יב, כ)

לכאורה, מה בא ללמדנו תחילת הפסוק ״כי ירחיב ה, אלהיך את גבולך,, ומה הקשר להמשך כי תאוה לאכול בשר.

כתב ה"כלי יקר": הורה שאין האדם הומה אחר התאוות כי אם מתוך הרחבה יתירה, ואין ארי נוהם כי אם מתוך קופה של בשר. לכך אמר ״כי ירחיב ה, את גבולך״ – זה יביאך לידי הסרת מסוה הבושה מעל פניך עד שתאמר בפה מלא אוכלה בשר, ודומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמים.

והסיבה לכך זה הוא ״כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה,״, כי כל הקרב ביותר אל מקדש ה, יש עליו מורא מלכות שמים ביותר, אמנם כי ירחק ממך המקום גורם לך שרחוק ה, מכליותיך על כן כל היום תתאוה, גם בוש לא תבוש מלומר אכלה בשר, עד כאן דבריו.

הרי לנו שתאות האכילה נובעת מהתרחקות מה', מזה נלמד כאשר אדם הוא בעל תאוה, אכילה אצלו זה דבר חשוב, ברור שרחוק הוא מה', ואם מתחזה לאדם צדיק, צריך להתרחק ממנו הרחק כמטחווי קשת.

כתב החיד״א זצ״ל (בספר ״שמחת הרגל״) וז״ל: ידוע מה שכתב מרן ה״בית יוסף,, בספר ״מגיד ישרים״. פעם אחת שתה מים יותר מהרגיל, אמר לו המגיד שהרבה והגדיל את יצרו הרע! אוי לאזנים שכך שומעות, אם על שתית מים יותר מהרגיל, הרבה יצה״ר, מה יעשה הממלא גרונו יין ומעדני מלך.

לזה רמז הכתוב ״כל הולך על גחון שקץ הם, כי ההולך על בטנו זה סימן רע. וכתב: ואני שמעתי מפי מגידי אמת, שבזמן הרב הגדול, קדוש יאמר לו, מלומד בניסים כמהר״ר יוסף קובו זצ״ל, כשבתו על כסא ממלכתו בשלוניקי, היה איש אחד צנוע, שאמרו שהיה לו מגיד ומגלה רזים.

והלכו אצלו מגדולי ישראל רבני העיר, המה ראו כן תמהו, שהיה אומר סודות ונסתרות, ולפני כן לא היה במדרגה זו כלל, והגיעה השמועה להרב הגדול הנזכר מפי רבנן וכה ענם: צאו וראו כיצד איש זה מתנהג באכילה ושתיה. והשיבוהו: ידענו שהוא אוכל הרבה יותר משאר בני אדם.

והשיב הרב הגדול הנזכר: א״כ, אין צריך בדיקה וחיפוש, פיו מעיד בו כי הוא מהסטרא אחרא, שהקדושה אינה שורה באדם שהוא אוכל הרבה. ואני גוזר, ששום אחד לא ילך אצלו. וכך היה שפרשו ממנו, ונתגלה שהיה מהסטרא אחרא, עכ״ל.

***

"עשר תעשר" (יד' כב')

כתוב במדרש פליאה: ״עשר תעשר״ – אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה.
ביאר בספר ״קול יוסף״ דהנה בין תיבת עשר שהוא לשון מעשר, וביו תיבת עשר שהוא לשון עושר אין ביניהם רק עמידת הנקודה, עושר נקודתה בצד ימין, ובתיבת עשר שמשמעותה מעשר נקודתה בצד שמאל.

וזה פירוש המדרש ״אם השמאל״ – דהיינו שתעשר בשין שמאלית ותתן מעשר כראוי, אז ״ואימנה״, אעשה אני שין ימנית ויהיה לך ממון הרבה. ״ואם הימין׳ – שתעשה שין ימנית, ותרצה להתעשר ע״י מניעת נתינת מעשר, אז ״ואשמאילה״ בשין שמאלית, ולא יהיה לך רק עשירית ממה שיש לך, דמכאן ואילך תרויח מעשר ממה שהיית רגיל.

ואמר דוד המלך בתהילים ״זה עני קרא וה׳ שמע ומכל צרותיו הושיעו״ ביאר בספר ״לקוטי אברהם״: ישנם אנשים אשר יכולים לתת כסף לצדקה ומשתמטים בתירוץ שאינם יכולים, שטבע האדם כשתובעין אותו לצדקה לומר שאיננו יכול ליתן משום שהוא גם כן עני, אבל האמת היא שיכול ליתן ואינו רוצה לתת.

לזה אמר הכתוב, ״זה עני קרא״ האיש קורא עצמו שהוא עני ואינו יכול ליתן, ״וה׳ שמע״, ה׳ שומע שהוא משקר ואומר על עצמו שהוא עני, ״ומכל צרותיו הושיעו״, עושה ה' בקשתו ומצילו מן הצדקה ועושה אותו עני כמו שאמר ובאמת לא יהיה לו ליתן.

ועל זה אמר ה״חפץ חיים״: משל לכפרי אחד שעבד אצל יהודי, ועבודתו היתה להעמיס שקי תבואה לעגלתו, ועל כל שק תבואה שהעמיס קיבל סכום קצוב. וכדי שידעו בסוף היום כמה שקי תבואה העמיס, העמיד היהודי את כובעו בצד העגלה ועל כל שק שהועמס הניח בו פרוטה, ולבסוף ספרו את הפרוטות, וכנגדם קבל כסף, והנה באמצע היום אמר היהודי לכפרי, כי הוא עושה הפסקה וצריך ללכת.

עמד הכפרי, הביט לכל הכיוונים וראה שאין איש רואהו, ובעליו אין עמו ולפניו מלא פרוטות, הכניס את ידו לקח חופן והכניס לכיסו, ושמח שמחה גדולה שהצליח לגנוב את בעליו ללא מאמץ… לאחר זמן מה חזר הבעלים והמשיכו בעבודה, בסוף היום לקח היהודי את הפרוטות וספרן, וכפי מספר הפרוטות נתן לו משכרתו.

כשחזר לכפר, סיפר הכפרי לכל חבריו בשמחה איך שהצליח לגנוב את היהודי בלא שידע מהגניבה, כאשר שמעוהו לעגו לו כולם על מעשיו, ואמרו לו: לא רק שלא הרווחת אלא הפסד מרובה הפסדת, שהרי על כל פרוטה שגנבת נחסרת פי כמה וכמה במשכורתך… כן הוא בענין המעשרות – אדם מקמץ במעשרותיו ושמח שמחה גדולה, שהרויח כסף, אך לאמיתו של דבר, לא רק שלא הרויח מאומה, אלא הפסיד עושר רב!

שבת שלום וחודש טוב
אמיר