כתוב בפרשה: "רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס" (יז' טז').
יש לדקדק, מדוע פתח הכתוב בלשון רבים "לא ירבה לו סוסים" ומסיים בלשון יחיד "למען הרבות סוס"?
מבאר רבינו ישראל מאיר הכהן ה"חפץ חיים", תכונתו של האדם היא, שבפעם הראשונה לא יעבור עבירה בנקל, למשל, יהודי שומר שבת, כאשר יעמוד בפני נסיון של התרשלות בשמירת שבת בשל ריווח זעום, ודאי יתגבר בקלות על נסיון שכזה, ברם שונה הוא הדבר כאשר הוא מצפה לרווחים גדולים בסכומים של אלפים אז כבר יתכן ששוב לא יעצור כח להתגבר על נסיונו.
עוד באתר:
לעומת זאת, לאחר שכבר פתח לעצמו פתח של חלול שבת, שוב עוון חלול שבת הופך בעיניו לבלתי נורא כל כן. כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר, קמעא קמעא יתדרדר מטה מטה עד שיגיע לידי כך שכדאי יהיה בעיניו לחלל שבת גם בגלל ריווח של פרוטה ופעמים אף לכשידע שיפסיד ממון.
כלפי זאת מזהירה אותנו התורה, בצוותה על מלך ישראל: "לא ירבה לו סוסים", שכן, כרגיל, בתחילה לא ישיב את העם מצרימה בשביל סוס אחד, תחילה יתאוה לרכוש סוסים רבים, לאחר מכן, משיתפס לתאווה של רכישת הרבה סוסים, נקל יהיה כבר בעיניו להשיב את העם מצרימה גם בשביל סוס אחד – ״למען הרבות סוס״.
–
נאמר בפרשה: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו"״ (יט' ט')
אמרו חז״ל "כאשר זמם" – "ולא כאשר עשה", כלומר בית הדין מחוייב להטיל על עדים שזממו על אדם עונש מסויים, העונש הוא עונש זהה למה שביקשו לטפול עליו. אמנם כל זה רק כאשר עדיין לא נענש הנאשם בפועל, אבל אם הנאשם כבר נענש בפועל אין מטילים על העדים את העונש שגרמו לעשות לנאשם, כלשון הגמרא (מכות ח:) ״לא הרגו – נהרגים, הרגו אין נהרגים.
לכאורה יש כאן תמיהה גדולה, אם כבר עלה בידם לבצע את זממם ולגרום לענישת הנאשם, דינם חמור שבעתיים, ומדוע פטורים מכל עונש?
על השאלה הקשה הזאת, נאמרו כמה ביאורים בעניינה:
א. הרמב"ן וכן החינוך (מצוה תקכ״ד) מבארים את הטעם בזה, כי ה׳ ניצב בקרב הדיינים ובקרב אלוקים ישפוט, והמשפט לאלוקים הוא, ולו היה הנאשם זכאי, לא היה הקב״ה מאפשר להם להמיתו ולשפוך דם נקי. ואם מת בעוונו מת.
מעין זה ביאר בספר ״דברי שאול״(לבעל ה״שואל ומשיב״)! עכשיו כל אחד יכול להרוג אדם שלא נתחייב להיות נהרג, והוא בבחירתו החפשית יכול להרגו. וכבר נודע הדבר מהזוהר על הפסוק "ויצילהו מידם" אף שהאחים השליכו את יוסף לבור שיש בו נחשים ועקרבים, בכל זאת נחשב לראובן שהצילו מידם.
משום שהצילו מיד אדם השולט בבחירתו החופשית, אשר לא תועיל לו שום זכות, ומסרו ביד בעלי חיים שאפשר לו להנצל, ואלקים יסכר פום אריוותא ע״ש. וגדול מזו מצאנו, ששמואל נתיירא מללכת בצווי ה׳ ואמר "ישמע שאול והרגני" הרי שיד הבחירה חפשית אף נגד רצון הבורא.
אמנם נראה סברא ישרה וברורה, שכל זה שייך רק באופן שהוא עושה מעשהו בעצמו, אבל שיוכל האדם לבחור שאדם אחר יעשה רעה בשוגג ע"י צווי שלו זה אי אפשר. בזה מובן, היטב שמה שהניחה הוא במה שזממו לעשות הם בעצמם, על זה בחירתם חופשית ויכולים להרוג בחינם בעדותם.
אבל כאשר בית דין עשו מעשה והם שגו והרגו חינם, לאור קבלת עדות השקר של העדים, זה לא יתכן, ויכול הקב״ה להפריע מחשבתם והב״ד יעמדו על האמת, ומזה שהרגו לבסוף על כרחך שמה׳ יצא הדבר להיות נהרג.
ב. המאירי בשם הגאונים, וכן ה״כסף משנה,, מהל׳ עדות (פ״כ ה׳׳ב) ביארו: התורה מסרה בידי בי״ד להעניש עדים זוממים אשר בקשו להמית אדם לשווא. אולם עדים זוממים שהצליחו במזימתם והוכפל עוונם, הן שקר והן רציחה, לא מסרה בידי בית דין דגדול עוונם מנשוא, ואין הם ראויים שתכפר עליהם מיתת בי׳׳ד.
כשם שמצינו גבי המעביר בנו למולך (סנהדרין פה:) שהמעביר בנו למולך נענש, ואילו המעביר את כל בניו למולך לא נענש. וזאת, משום שעוונו של המעביר את כל בניו למולך גדול מנשוא, ואין הוא ראוי לכפרה.
ג. בספר ״דברי שאול״ מבאר באופן נוסף: שאל המגיד מדובנא, מדוע עוון שנאת חינם כל כך חמור? וביאר במשל, אדם אחד בא לבי״ד וטען על חבירו שסטר לו בפניו, פסקו לו הבית דין שיסטור לו גם כן כנגדו. אמנם טען הלה, ואמר: שאין זה שוה בערך סטירת הראשון, שהראשון סטר לו בחינם, והוא סוטר לו מפני שסטר לו הוא קודם… וזה הסיבה ששנאת חינם כל כך חמור עכ״ד.
והנה ״כאשר עשה״ לא שייך לדון בבית דין, שהרי העדים הרגו את אותו פלוני בחינם, וכאשר נהרוג אותם זה כבר לא יהיה בחינם אלא לדונם על הריגתם, א״כ לעולם לא נוכל לשלם להם את מה שעשו. ואף שעכ״פ בערך מה שזממו נקיים במה שנהרגם, אבל ״כאשר עשה״ לא יתכן לקיים, דמה שייך לענשם על מה שעשו בחינם.
ד.ויש שתירצו והסבירו את הטעם בזה, שהרי בכל מקום שיש ספק לפנינו הולכים אחר חזקה, ואולם במקום שיש שתי חזקות הסותרות זו לזו הולכין אחר החזקה שבנידון שבו אנו דנים עתה, ומניחים את החזקה האחרת, בכל מקום בו יש כת עדות המחייבת את הנדון, ויש כת אחרת שמזמין את הכת הראשונה ועדיין הנידון קיים, הרי שתיים ושתיים.
ואמרי' דכיון שעליו אנו דנים, יש לנו להעמידו על חזקתו ויש לו חזקת פטור, ולפיכך מקבלין אנו את עדות הכת השניה כדי לפטרו ולהעמידו על חזקתו. ואולם, אם כבר נהרגו הנידון, א"כ אין מה לדון עליו יותר, ועכשיו הדיון הוא על העדים ולפיכך יש לנו להעמידם בחזקת פטור ולא להרגם, דלעולם הולכין אחר חזקת הנידון.
שבת שלום ומבורך.
דברי תורה לפרשת "שופטים" לרפואת ״רחמים בן חנה״.
