עדיין היה חם במירון. חם מאד בשעות היום אפילו שאנחנו כבר בעיצומו של חודש אלול. פער הטמפרטורות בין היום והלילה מזכיר את דכדוך הסתיו למרות השמש הקופחת. זו שעת בוקר מאוחרת וליד הציון מתגודדת קבוצת נשים. אחת מהן בולטת בגובהה.
"למה את חושבת שתקבלי שידוך טוב?", אני שומעת אותה אומרת וממשיכה: "אפילו לי, הבת של השדכנית, לא מצאו מישהו שיתאים". אני מנסה להבין מי נגד מי ומבינה שכולן בעד כולן אך קולן ממשיך להישמע ברמה גם כשאני מנסה להתרכז בתוך עצמי ולהתעלם מ"רעש הרקע". כל אחת מהן מנסה להבליט את חוכמתה בקולניות והסיפורים נשפכים כמים.
רווקה חסרת שיניים מתייעצת איתי בקשר לשידעֶך שלה. היא לא בטוחה אם עשתה נכון או לא כאשר דחתה את הצעתו להתחתן איתה. "את חבדניקית. זה בטוח" היא קובעת נחרצות ופונה אליי בקול מצווה: "תעזרי לי! מה אומר הרבי שלכם? אני אוהבת אותו מאד. אפילו קניתי אות בספר התורה שלו". אין לי מספיק מידע כדי לעזור לה ואני שואלת אותה מה אומרים לה הרבנים שלה.
עוד באתר:
הסיפור שלה כמו סיפוריהן של שאר המתגודדות סבוך ומורכב. בבית הספר היסודי בו למדה הייתה תמיד כבשה שחורה. גם כשכל השיניים עוד היו בפיה וגם כאשר שיערה עדיין היה שחור ויפה. "כשהייתי ילדה אימא שלי נישאה בפעם השלישית. עברתי חיים לא פשוטים גם במובן הכלכלי וגם במובן החברתי. אלה היו חיים של מסירות. עכשיו אימא שלי נשואה כבר עשרים שנה ואני עדיין מחפשת".
מתברר כי חוסר הביטחון שלה הביא לכך שהיא פחדה להתחתן. "הדברים שהילדות אמרו לי בבית הספר עדיין מהדהדים במוחי, אבל היום אני כבר מוכנה לעשות כל דבר, כל מה שיידרש, כדי להגיע ליעד. אני יודעת שה' רוצה שאהיה שמחה ומאושרת".
—
עוד אני מנסה להבין את הסיטואציה, מגיח מאי שם נער צעיר עם מבט עצוב ועיניים טובות ועייפות. בגדיו השחורים וזיפיו הכהים מהווים ניגוד מוחלט לבגדים הבהירים והשיער המלבין של הנשים, בנות, רווקות, גרושות המתגודדות בקרבתי. "את הרבנית של מירון", אומר הבחור לחסרת השיניים. "יש לך אולי כוס ערק? אם לא, אז תביאי בקבוק בירה"… והיא מחייכת לעברו חיוך של חמלה עניינית ואומרת: "לך לאכול משהו. או אולי תתפלל לרבנו". הוא מסתכל בה בייאוש ואומר קצרות: "אני עייף, אני עייף".
אני חושבת לעצמי שמצאתי אצל רשב"י דור מבולבל, עייף, מיואש ועצוב אבל בדרך החוצה אני רואה את הנער ישן במתיקות מאחורי אחד העמודים הרחבים והמצלים אצל רבי שמעון ובטוחה שהוא מצא מנוחה.
—
פרשת השבוע היא פרשת כי תבוא אותה נקרא לעולם בחודש אלול, בחלקו השני, הסמוך לראש השנה. המצווה הפותחת את הפרשה היא מצוות ביכורים. עלינו להביא לכהן את החלק הראשון והמובחר של פירות עבודתנו ומעשנו. בעומדנו בשנים־עשר הימים האחרונים שלפני יום הדין.
עלינו לזכור שניתנה לנו ההזדמנות לתקן בכל יום חודש נוסף מחודשי השנה ולצעוק אל ה' שיביא לנו את המשיח עוד טרם תיכנס השנה החדשה עלינו לטובה. או אז נוכל לקיים בגשמיות את מצוות הביכורים.
עתה, בימים אלו שהם ימי רצון, ימים בהם מאירות י"ג מידות הרחמים והמלך בשדה, הם זמן מסוגל לקום ולזעוק אל ה' – אבא! אנחנו עייפים כבר. אנא, אבא. תרחם! הוצא את בניך בני ישראל מהגלות המרה הזו והביאנו תיכף ומיד ממש אל בית מקדשך. אמן, כן יהי רצון.
—
הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי" – אימון וייעוץ לנערות ונשים, מרצה, מנחה ושדרנית רדיו
