מטעמים לשולחן שבת: פרשת ניצבים \ הרב אמיר קריספל

"והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך… לא יאבה ה' סלח לו" (כט, יח־יט)

לכאורה קשה, איך יעלה על הדעת שעל אף בשמעו את דברי האלה הזאת, וביודעו שאי קיום מצוות התורה תביא עליו קללות נמרצות, בכל זאת "התברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך" וכי בשופטני עסקינו (-וכי התורה דיברה בשוטים)?

אלא, בארו המפרשים שמחשבות אלו הם מעצת היצר, המפתה את האדם כי צדיק גמור הוא, ועליו לא יגיעו כלל הקללות והעונשים שנאמרו בתורה, על אף שאין הוא מקיים מצוות ועושה עבירות כדלהלן. וצריכים אנו לבדוק אם אין מתגנב בנו ח"ו ממחשבות אלו. ואלו הן:

עוד באתר:

חדשות התעשייה

בכורה בלעדית: טעימה מהשיר החדש של יהודה בורן

פסח בא גד

צפו

אחרי הביקור במפקדה: רה"מ בהסכם גג בקריית גת

חיים שער

יום אחרי

"אני ממש לא יודע איך הח"כים החרדים העזו להגיע לעצרת"

משה אוסדיטשר והרב רמי באבד

שו"ת מיוחד

מרן הגר"ד לנדו: "הם פראי אדם. לא ישקטו להם". צפו

נתי קאליש

א. ה"כתב סופר", ביאר: כי דרכו של היצר שמפתה את האדם באומרו לו שעליו לא יבואו כלל הקללות והעונשים של התורה, שלא דברה תורה אלא במי שעובר עבירות ביד רמה ופורק מעליו עול מלכות שמים, אבל אדם שרצונו לקיים מצוות, אלא שתאות לבו לא נותנת לו, עליו לא נאמרו הקללות, וזה שאמר "והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך" – כלומר הסיבה שאיני מקיים המצוות כיון שאני הולך אחר תאית ליבי ולא מחמת פריקת עול על פן שלום יהיה לי. על מחשבות אלו אמרה תורה "לא יאבה ה' סלוח לו ומחה את שמו מתחת השמים".,:,

ב. החיד"א בספרו "פני דוד" ביאר: היצה"ר מפתה לאדם שדי לו שמאמין בלב, ועיקר המצוות הם בלב ואין צריך קיום בפועל, משום שתכלית המצוות הם שאדם יכיר בבוראו, וכיון שהוא מאמין די לו בזה, ואין צורך שיקיים בפועל, ואף שעובר על צווים אין בכך כלום. זה שאמר "כי בשרירות ליבי אלך" – בהרהור ליבי אני מאמין בה' די לי בזה. "לא יאבה ה' סלוח לו" כי המעשה הוא העיקר, ורבצה בו כל האלה הזאת, כי כפר בכל התורה ונשא את עונו. כמו שאומרים "אני דתי בלב" "והתברך בלבבו" – כלומר יתפאר בלבבו הטוב דהיינו שיש לו לב יהודי, ודי לו בזה – "לא יאבה ה' סלוח לו". העוונות יהפכו לזכיות.

ג. בעוד אופן ביאר החיד"א ("ראש דוד"): היצה"ר רודף לרשע, ואומר לו הלא ידעת מאמר חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, וזדונות נעשות להם כזכיות, א"כ לכה איעצך שתזכה לשני לשני עולמות, עשה כל אשר תאווה נפשן, ותרבה עוונות, ואחר כך תעשה תשובה, ויהיו כל עוונותך זכויות וזה ריוח גדול שנהנית מעבירות רבות. וסוף יהיו מצוות. וזה שאמר "התברך בלבבו שלום יהיה לי" ־ לעתיד, משום שכונתי לזכות שכל העוונות יהיו מצוות, "למען ספות הרוה" להוסיף העוונות "את הצמאה" על הצמאה, היינו מעשה הצדיקים הצמאים למצוות. ועל זה מזהירה התורה לבל ישמע לו כי מפילו בזה לבאר שחת, "לא יאבה ה' סלח לו" כי האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ולא יזכה כלל לשוב על חטאיו וימות עם חטאיו "ומחה ה' את שמו מתחת השמים".

ד.בספר "אך פרי תבואה" ביאר: פעמים בא היצר לאדם ומייאש אותו מקיום המצוות, באומרו: תראה כמה קללות כתוב בתורה על אדם שלא שומר אותה ואיך תעמוד בזה. ולשוב בתשובה מונע אותו, בטענה שאין באפשרותו לשוב, מחמת שאין עבירה אשר לא עבר עליה, וממה יתחיל וממה יגמור, הרי עוונותיו עברו ראש ואין תקומה למפלתו וכאשר אבדתי אבדתי. והאדם מתפתה אליו, ונהיה אדיש לכל מה ששומע ומשלה את עצמו "שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך" מוטב שאלך בשרירות ליבי ויהיה לי עכ"פ עוה"ז. אולם טענת שקר היא, שהרי אין דבר שעומד בפני התשובה, והבא ליטהר מסייעים בידו.

ה. בספר "גן רוה" ביאר בשם ספר "ארץ החיים": אמרו חז"ל "גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזה יעלם ה' עליך" זו מיתת הצדיקים. היינו שלוקח ה' את הצדיקים לכפר ולהגן על עון הדור. וז"ש "והיה בשמעו את דברי האלה הזאת" כלומר מה שדרשו חז"ל על מיתת הצדיקים, והם רק דברים שנמסרו בע"פ ואינם כתובים בספר. וילך בשרירות ליבו משום שסובר שלא יבוא הקללות כי הצדיקים יגנו על הדור. אמרה תורה "לא יאבה ה' סלוח לו… ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה וגו' ומחה את שמו ככל האלות הברית הכתובה". עליו יבואו כל האלות שכתובות במפורש, ולא מה שדרשו חז"ל.

ו. הגאון מהרא"ל צינץ ביאר עפ"י דברי האלשיך, על הכתוב "וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו", אב שכועס על בנו שעשה מעשה לא טוב, אומר לו מתוך הכעס שיעניש אותו בעונש חמור, ובזה משכך כעסו. כמו כן בזה שדיבר הקב"ה לעשות לעמו ניחם על הרעה.
וזה כוונת הכתוב כאן "יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי" וגו' שהרי הקב"ה מסתפק בדיבור בלבד, "בשרירות לבי אלך" ולא יקרה לי מאומה. – "לא יאבה ח' סלוח לו", אצלו יבואו הקללות בפועל.

—

"החיים והמוות נתתי לפניך… ובחרת בחיים למען ונחיה אתה תדעך' (ל, יט) הקשה הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, כיון שאמר "החיים והמוות נתתי לפניך' וציוה אותנו "ובחרת בחיים", א"כ פשוט הוא שאם יבחר בחיים אזי יחיה הוא וזרעו, ומדוע חוזרת התורה "למען תחיה אתה וזרעך' לכאורה משפט מיותר הוא.

עוד קשה תיבת "וזרעך' מיותרת, שהרי גם זרעו מצווה "ובחרת בחיים לטען תחיה", א"כ יזכה לחיים מצד עצמו, ומדוע התורה כוללת הזרע אצל האב.

ומתרץ שזהו באמת צווי התורה – שיעשה המצוות בצורה כזו שגם בניו ירצו לקיים. שאדם יכול לקיים המצוות כמו שכפאו שד, וכמי שהיה מעדיף לחיות בלעדיהם ולא ישפיע בזה על זרעו כלל. ומצווה התורה "ובחרת בחיים" איזה בחירה – "למען תחיה אתה וזרעך" עליך לראות שהבחירה שלך בחיים תהיה במדה כזו של שמחת חיים ועונג רוחני, ועי"ז תשפיע גם על זרעך.

ומעשה שנשאל פעם הגאון ר' משה פיינשטיין. בידוע שהיהודים שהלכו מאירופה לאמריקה לפני שנים ושלש דורות, הועמדו בפני ניסיון קשה ביותר על שמירת השבת, על רבים מהם היו אומרים שעבדו בחמישים ושתיים מקומות בשנה. אחר שמידי יום שישי פוטרו ממקום עבודתם משום רצונם לשמור שבת. כיצד אירע שרוב רובם של ילדי אותם יראים ומוסרי נפש נטשו את הדת, והם אינם שומרי שבת.

השיב ר' משה, כי דוקא משום שמסרו נפש על השבת, לפיכך ילדם אינם שומרים אותה כלל! הכיצד? אלא, אותם בעלי מסירות נפש כשלו בדבר אחד חשוב. בבואם הביתה מכל נסיון קשה שעמדו בו, נתנו ביטוי לעצבות ואכזבה קשה על כי שוב נאלצו לאבד את עבודתם לשם שמירת שבת. ילדיהם קלטו כי לשמור שבת הוא דבר המצריך הקרבה יתירה, וכרוך בקושי ומכאוב, והסיקו מכך כי הם אינם יכולים למסירות זו ומוטב להם לוותר על השבת.

לא כן אילו האבות היו באים ומבשרים בשמחה, ב"ה שזכינו שוב לשמור על השבת כהלכתה, אשרנו ומה טוב חלקנו שעמדנו בנסיון, כי אז היו הילדים יורשים מהם את השמחה והאושר שבשמירת המצוות, ואף הם היו מוכנים לשמרה באותה מסירות נפש, בשמחה ובטוב לבב…

שבת שלום!