בשבת זו נקרא ״אל רחום וחנון...״ (לד, ו')
התוספות במסכת ר״ה (יז. ד"ה י״ג מידות). מבארים שחנון פירושו נותן מתנת חינם כדכתיב: ״וחנותי את אשר אחון״, ודרשו אע״פ שאינו הגון.
ועפ״י דברי התוס׳ מבאר בעל ה״בית הלוי״ באופן נפלא את הפסוק ״הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל ה׳ אלקינו עד שיחננו, חננו ה׳ חננו כי רב שבענו בוז״. (תהלים קכג).
עוד באתר:
דברי הפסוק צריכים ביאור. כמו־כן יש להבין מה שאמר ״כי רב שבענו בוז״, וכי רק כבוד היה חסר להם לישראל, אז בהיותם בגלות נבוכדנצר?
אלא הענין הוא שחנון פירושו מתנת חינם. קיימא לן בעבד ש״יכול הרב לומר לו עשה עמי ואיני זנך״. במצב כזה שהאדון שולל מעבדו כל תמורה על המלאכה שעושה עמו, נמצא שכל מה שמבקש מאדונו מתנת חינם הוא.
וזה מה שאמר הכתוב: ״הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כן עינינו אל ד׳ אלוקינו עד שיחננו״ — מבקשים ומתחננים בנ״י לה׳ שיחון אותם בחינם, לפי שגם מי שעובד את ה׳ אין לו לבקש שכר. כל השפר שהשי״ת נותן עבור קיום המצוות גם זה רק מתנת חינם. וע״כ נקרא ״מתן שכרי" שהשכר הוא במתנה.
עפי״ז יבואר הפסוק: ״ולך ה׳ החסד כי אתה משלם לאיש כמעשהו״. לכאורה, אם משלם כמעשהו, אין זה שייך לחסד? אלא מאחר שלו יתברך אין שום נפקא מינה במעשיו של האדם. — התשלומים עבור המעשה הם רק בתורת חסד ומתנה.
כוונה שניה בזה, תובן עפ״י מש״כ בספרים שעיקר הבריאה היא משום שה׳ חפץ להיטיב עם הבריות. הבריאה מתנהלת באופן כזה שכאשר יעסוק האדם בתורה ומצוות יבוא לו מתן השכר בצורת תשלומים עבור עבודתו, ולא כ״נהמא דכיסופא״. לפי־זה חסדו של הבורא עמנו הוא כפול: א) עצם התשלום עבור העבודה. ב) מניעת כיסופא מן האדם. וזהו שנאמר: ״ולך ה, חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו״ — והוא חסד כפול שבא בתורת תשלומים.
והוסיף דוד המלך ע״ה עוד בבקשתו ואמר: ״חננו ה׳ חננו כי רב שבענו בוז״. פירוש הדבר דהנה במסכת נידה (י) איתא: שמואל בדיק באמתא ויהיב לה ד׳ מאות זוזי דמי בושתה. אמר: ״לעולם בהם תעבודו״ - לעבדות מסרן הכתוב ולא לבושה״. למדנו מכאן שלעבד אין עושים בושה. לכן הוסיף דוד לאחר שהמשיל את עצמו לעבד, ואמר: ״כי רב שבענו בוז׳ כי בושה, גם לעבד אין עושים.
--
בתפילת המוסף אנו אומרים "וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ" (ישעיהו כז,יג).
לכאורה תמוה מדוע חוזרים פעמיים על אותו הדבר במילים שונות; מצד אחד קרב "פזורינו" מצד שני "ונפוצותינו" כנס, מצד אחד "מבין הגויים" ומצד שני "מירכתי ארץ".
ובספר "שער בת רבים" (פרשת נצבים) עה"פ "ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך וגו'".
אמר כאן ב' מיני קיבוץ, עשרת השבטים האסורים בנהר סמבטיון ובני שבט יהודה ובנימין הפזורים בד' כנפות הארץ, וזה "ושב וקבצך מכל העמים וגו'" נגד שבט יהודה ובנימין, שהם אינם נדחים כי נודע מקומם, ורק שהם נפוצים זה כאן וזה כאן.
ונגד עשרת השבטים אמר "אם יהיה נדחך וגו'" שהם נדחים רחוק מאוד מא"י, אפי' משם יקבצך ה' אלוקיך ומשם יקחך ה' בעצמו ובכבודו, ואמר "והביאך ה' אלוקיך אל הארץ וגו'" שלא יצטרכו לבוא ברגליהם אך ה' בעצמו יביאם ע"י עננים. וע"ש עוד שכתב שזה מה שאומרים "תקע בשופר וכו' ושא נס לקבץ גלויותינו" - היינו עשרת השבטים שהם יבואו תחילה לכאן, וקבצינו יחד היינו שבט יהודה ובנימין, מארבע כנפות הארץ.
וע"ש שכתב לבאר שזה מה שאומרים וקרב פזורינו בנידון שלנו, ושמעתי משם תלמיד חכם אחד שהוסיף לבאר כך דהנה יש כאן ג' דברים המקבילים זה לזה, קרב - כנס, פזורינו - נפוצותינו, גויים - ירכתי ארץ.
ובביאור ההבדל ביניהם נראה "שלהפיץ" פירושו כשהמטרה היא שלא יהיו יחדיו כאן, והפצתם היא ללא יעד מוגדר, וכמו שמצינו "קומה ה' ויפוצו אויבך", "פן נפוץ על פני כל הארץ", (ואולי שייך לשורש 'נפץ', כאבני קיר מנופצות - (ישעיה כז), וניפץ עולליך אל הסלע - תהלים (קלז), ואילו "פזר" עיקרו שהדבר יתפזר ויגיע ליעדים רבים, כמו "פיזר נתן לאביונים" - שעיקר מטרת הצדקה היא המקבל, וכן "כפור כאפר יפזר".
וא"כ הדברים מבוארים היטב, שהרי מטרות הגלות שתיהם הנה, א' לגלות מן הארץ ולא להיות יחדיו, וכמו שכתוב "והפיץ ה' אתכם בעמים" (דברים ו, כז). ב' כמו שכתוב בפסחים (פז:) שמטרת הגלות היא כדי שיתוספו עליהם גרים.
ואכן בשביל המטרה הראשונה העיקר שיפוצו מארצם, ואילו בשביל המטרה השניה העיקר שיפוזרו בין הגויים כדי להביא את הגרים משם. ומשום כך, את הנשלח למטרה מסויימת צריך לקרב חזרה למקומו, ואילו את אלו שהופצו צריך לכנס חזרה. וא"כ הכל מדוייק כמין חומר למה "וקרב פזורינו מבין הגויים" ואולם - "נפוצותינו כנס מירכתי ארץ".
שבת שלום ומועדים לשמחה אמיר
