פטירת השר דוד אזולאי. איש התקשורת חיים הר זהב, גולל היום (רביעי) את שיחת הטלפון שלו, שלא ישכח, עם השר לשירותי דת דוד אזולאי.
השר דוד אזולאי שנפטר הערב, היה אחד מנבחרי הציבור הכי נפלאים שיצא לי להכיר בחיי. הוא לא האמין באותם דברים כמוני, לא הצבעתי לו מעולם – אבל האיש היה כולו אהבת אדם וניסיון למצוא את הטוב בזולת. כל סטודנט שעבר אצלי שומע את הסיפור הזה, אבל עכשיו אפשר להגיד שהח"כ מהסיפור היה דוד אזולאי.
לפני יותר מעשור הייתי כתב הכנסת של חדשות 10. רובי ריבלין היה היו"ר, והוא החליט לפרסם את דו"ח הנוכחות של חברי הכנסת. לנו, הכתבים, אמרו שנוכל לקבל את הנתונים בשעה 17:00 (מהדורת החדשות, נזכיר, מתחילה 3 שעות בדיוק אחר כך). ההפקה כבר הכינה גרפיקה לח"כ הכי נוכח, הכי נעדר, הכי מצביע וכו' וכו' – רק להשלים שמות, ולהעלות לכתבה.
עוד באתר:
קיבלתי את הנתונים מדוברות הכנסת, והמספרים היו ברורים. ח"כ דוד אזולאי, ועוד שני ח"כים אחרים, בקושי הגיעו למליאה. אם אני לא טועה, אזולאי הגיע רק ל-2 או 3 ישיבות במשך כל אותו הכנס. הקלטתי את הקריינות לכתבה, הגרפיקה הונחה במקום, הכל היה מוכן בזמן לפתיחת המהדורה. כתבה קצרצרה, משהו כמו דקה וחצי של נתונים עם פרצופים מתחלפים. קל ונעים. הכתבה שודרה בסביבות 20:10, חלק מהבלוק הפוליטי של המהדורה.
כמה דקות אחר כך, כשעדיין הייתי בדסק בירושלים, הטלפון שלי צלצל. זה היה אזולאי. "שלום אדוני", עניתי. "היי חיים", הוא אמר, "לגבי הכתבה ששידרת. אז רציתי שתדע למה לא הגעתי".
"זה לא ממש ענייני", אמרתי לו, "זו זכותך להגיע או לא להגיע, אבל למה?"
"גילו לי סרטן", הוא אמר בקול חלש, "רוב המושב הייתי בטיפולים. אני מאוד אוהב להגיע למליאה וזה חשוב לי, אבל לא יכולתי".
מכירים את התחושה כשהקירות סוגרים עליכם? שהדופק עולה? שהפנים מאדימות מרוב בושה? זו הייתה התחושה שלי.
"אוי לא", אמרתי לו, "יש עדיין מהדורה! אתקשר לעורכת ואבקש שיעלו הבהרה! אני כל כך מתנצל!"
"לא לא לא", הוא אמר, "חס וחלילה. זה רק יגרום לך נזק ויכעסו עליך ואין בזה שום תועלת. רק רציתי שאתה תדע, כי חשוב לי שתדע שאני לא ברחתי מהכנסת או משהו"
"אבל ח"כ אזולאי", ניסיתי, "תן לי לתקן!"
"לא יקירי אין צורך. מה התועלת שלי בזה שייגרם לך נזק? עזוב, רק רציתי לספר לך למה לא הגעתי".
אחרי חודשיים בערך ראיתי אותו בכנסת, רזה הרבה יותר. ניגשתי אליו וביקשתי להתנצל. קיוויתי שינזוף בי, שיגיד משהו רע, שיכעס. שייתן לי הזדמנות לקתרזיס. "אני כל כך מתנצל", אמרתי לו. "זה בסדר גמור", אמר בחיוך וחיבק אותי, "אני מרגיש הרבה יותר טוב, וזה מה שחשוב. לא כעסתי, אני לא כועס, ואתה לא צריך להתנצל על מה שעשית בלי כוונה".
לסטודנטים אני מספר את זה כסיפור על איך לא עושים עיתונות. איך צריך לבדוק עוד פעם ועוד פעם גם כשידוע שהמקור סופר אמין (כנסת ישראל, אחרי הכל) וכשנדמה שאנחנו יודעים הכל על הכתבה שאנחנו מכינים.
לעצמי אני מספר את זה שוב ושוב כדי לזכור כמה טוב יש בבני אדם, וכדי להוקיר את הטוב הזה.
דוד אזולאי היה איש ממש ממש טוב. לעולם לא אשכח אותו.
יהי זכרו ברוך.
