מטעמים לשולחן שבת: משפטים \ הרב אמיר קריספל

כי תקנה עבד עברי (כא,ב)
מדוע פתחה התורה והקדימה מבין כל המשפטים דווקא את עניין העבד? מתרץ רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, שהואיל ורק עתה יצאו ישראל ממצרים, ועדין חשים הם את עצמת המכות שבהן נחבט גופם, זה הזמן המתאים ביותר לבאר את כל ענין העבדות ולהורות להם כיצד נראה עבד על פי התורה הקדושה.

משל למלך שמרדו בו והוא נאלץ להמלט מארמונו, כשרק בגדיו לעורו. המורדים הדקו את טבעת החנק סביבו, ובלית ברירה, כשהבחין שהוא כמעט נתפס, הוא מהר לנקוש על דלתו של בית שהזדמן לפניו וקרא לבעל הבית: "אנא, הצל אותי!". בעל הבית, שהבין את המצוקה הנוראה, בה הוא נתון, הורה לו לשכב במהירות ופרש מעליו ערמת שקים ובלויי סחבות שהיתה לו בביתו.

לא חלפו חמש דקות, וכבר נשמעו נקישות עזות על דלת הבית: "איפה הוא?" בעל הבית נגש לפתח: "את מי אתם רוצים? במה אוכל לעזור?" "זוז" – שאגו הפורעים, וכבר נכנסו פנימה והחלו לנקוש על הקירות ועל הארונות בקתות הרובים שלהם, כדי להבחין היכן יש דלת כפולה.

עוד באתר:

רוכב על גלי השנאה

בט' באב, יאיר לפיד מכליל: "לחרדים מותר הכול"

אלי יעקובוביץ

צפו

בילוי בוקר: נער ערבי לקח את הנשק ויצא לירות

אבי יעקב

צפו בדברים

'רואים דברים שלא צריך לראות': הפוסק בדברי הדרכה להורים

נתי קאליש

במה היה חולה?

אמו של אוריאל מתחננת: "אל תעשו שיימינג לנמר"

אבי יעקב

אחד מהם הבחין בערמת הסחבות שהיתה מונחת בפנת החדר, והכה עליה נמרצות, אך בנס לא העלה על דעתו לחפור בה ולגלות את מי שמסתתר בתוכה. לבסוף התיאשו המורדים ופנו ללכת, וכשהשתרר במקום שקט, העז המלך לצאת, עדין רועד וחוור כסיד. "הצלת את חיי", לחש למצילו, נותר בבית עוד יומיים, וכשהתרחקו עוד הפורעים, יצא למקום אחר. חלפו חודשים ספורים, המרד דוכא – והמלך שוב ישב בהדר על כסאו. הפעולה הראשונה שעשה, היתה, כמובן, לקרוא למצילו, על מנת לגמול לו על מה שעשה עבורו."הצלת את חיי", אמר לאיש כאשר עמד לפניו, "מה ביכולתי לעשות עבורך?" תודה לך אדוני המלך, אך איני חסר דבר… מכל מקום, אם זוכה אני לדבר אתך, מסקרן אותי לדעת כיצד הרגשת תחת ערמת הסחבות שהנחתי עליך, כשהחרבות הכו מעליך?".למשמע הבקשה האדים המלך כולו: ומיד פקד על העבדים שלפניו: "הוציאוהו למוות בתליה!". אדוני המלך", פער האיש את פיו בתדהמה, "אני חוזר בי מהשאלה… אין המלך צריך לענות לי… רחם עלי, נהג בי כאלו לא שאלתי מאומה…".

אך המלך לא נרגע: "אי אפשר למחוק את מה שדברת זוהי חוצפה איומה שאתה עתיד לתת עליה את הדין .לא הועילו כל בקשות הרחמים, והאומלל הובהל לכיכר העיר בטקס מרשים, על צוארו הונח חבל התליה, והספירה לאחור החלה, כשהמלך עצמו מופקד על הארוע כולו מקרוב.

כשאמר התלין את הספרה "שתים" וכפסע היה בינו לבין המות, נגש אליו המלך, הסיר את החבל מעל צוארו ואמר לו כשחיוך על פניו: "כעת יודע אתה כיצד הרגשתי?!… לעולם לא היית מבין זאת, אלמלא היית חווה זאת על בשרך…".

מלים רבות אינן יכולות להסביר מה פשר המושג "עבדות", אך עם ישראל, אשר זה עתה יצאו מעבדות לחרות מבינים זאת היטב על בשרם, לפיכך בחרה התורה לפתוח בצווי זה, בטרם ילכו המאורעות שארעו להם וישקעו בנבכי ההיסטוריה ובתהומות השכחה.

***

"כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (כד, ז)- במסכת שבת (דף פח ע"א) דרשו חז"ל, שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, ירדו מלאכי השרת וקשרו לישראל שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. "הבית הלוי" מדייק מלשון זו, שכפל הכתרים אינו נובע רק מכך שבני ישראל אמרו שתי מילים (נעשה, ונשמע), אלא מכך ש"הקדימו" נעשה לנשמע (דהיינו, שאמרו קודם "נעשה", ואח"כ "נשמע"). והוא מסביר את הקשר בין כפל הכתרים לבין ההקדמה (של נעשה לנשמע) כך: כי ללימוד התורה ישנן שתי מטרות- האחת, ידיעת המצוות, שאם לא ילמד לא ידע. והשניה, תורה לשמה, שגם אם כבר יודע את כל ההלכות והמצוות, עדיין מצווה לעסוק בתורה מצד עצם המצווה של עיסוק בתורה. וכשהקדימו נעשה לנשמע, למעשה ביטאו בכך את הרעיון, שגם אחרי ה"נעשה", כלומר גם אחרי שידעו כיצד לקיים המצוות, עדיין "נשמע", כלומר עדיין נראה בלימוד התורה ערך עצמי ונוסיף להגות בה. ועל כן זכו לשני כתרים, אחד כנגד המצוות, ואחד כנגד העיסוק בתורה, שהוא ערך נפרד בפני עצמו. מה שאין כן אם לא היו מקדימים נעשה לנשמע, אלא היו אומרים "נשמע ונעשה", היה משמע שהכול עניין אחד- נלמד על מנת לקיים את המצוות, וכך נוכל לקיימן. ואם כך, לא היו זכאים לשני כתרים. לכן, ההדגשה היא "בשעה שהקדימו".

ועל פי זה הוא מבאר את דברי חז"ל בגמ' (בבא מציעא פה ע"ב), (ונדרים דף פא ע"א), שמי שאינו מברך על לימוד תורה את ברכת התורה, לא יהיו לו בנים ת"ח. ועל פי האמור לעיל, הכוונה היא כך- מי שאינו מברך את ברכת התורה, סימן שאינו רואה בתורה ערך עצמי אלא מכשיר לקיום מצוות בלבד. ואם זו התייחסותו לתורה, לא יוכל לגדל בנים ת"ח. ועל פי זה מבואר גם המשך הסוגיה בנדרים, שם ממשיכה הגמ' ומביאה את הפסוק בירמיה (ט, יב) "על עזבם את תורתי", ומסבירה- "שלא בירכו בתורה תחילה". והכוונה היא ג"כ כמבואר לעיל, שמי שאינו מברך על לימוד התורה, סימן הוא שרואה בתורה מכשיר בלבד ולא ערך בפני עצמו, וזהו "עזבם את תורתי", את הערך העצמי שיש בלימוד התורה.

שבת שלום ומבורך!