"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (יב' ג')
במדרש תנחומא (תחילת פרשת תצוה) כתוב: ילמדנו רבינו קטן לכמה נימול? קטן נימול לשמונה. מה טעם? כשם שנימול יצחק אבינו [שנאמר "וימל את יצחק בנו בן שמנת ימים"]. לכאורה דברי המדרש תמוהים עד מאוד והלוא פסוק מפורש בתורה – "וביום השמיני ימול כל בשר ערלתו.." מה צורך יש ללמוד דבר זה מיצחק אבינו?
אלא ביאר בעל "שואל ומשיב" (בספרו "דברי שאול") בשם ספר "סידורו של שבת" שאברהם אבינו מל את בנו במחשבה כל שמונת הימים, וזאת משום שכל שמונת הימים היה אברהם אבינו משתוקק ומחכה כל רגע ורגע מתי יגיע העת בו יוכל לקיים את צווי ה' למול את בנו, ונחשב לו לאברהם כאילו מל אותו בכל שמונת הימים. ונלמד דבר זה ממה שכתוב בפסוק "וימל את יצחק בנו בן שמונת ימים" דהיה צריך לכתוב ביום השמונה ומדכתיב "שמונת" למדנו שבכל שמנת הימים מל את יצחק בנו. וזה כוונת המדרש ללמדנו את מידת זריזותו של אברהם אבינו. ושואל, קטן לכמה נימול? שמונת ימים – כלומר אדם יכול שתחשב לו כאילו מל את בנו כל שמונה ימים, כפי שמצינו אצל יצחק אבינו שהיה אברהם משתוקק ומצפה כל שמונת הימים מתי יגיע העת בו אוכל לקיים מצות בוראי, ונחשב לו כאילו מלו כל שמונת הימים. וזה חדוש גדול ועצום למדים אנו בעבודת ה' מרעיון זה, כאשר חושב בכל עת ובכל רגע מתי יגיע העת לקיום המצוה לעשותה, נחשב לו כאילו כבר עשאה ומקבל עליה שכר, נמצא שיכול האדם להרויח ע"י מחשבתו הטובה מצוות לאין ספור… לפי דבריו אפשר לבאר את הפסוק בתהלים (פרק סב): "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" ולכאורה מה חסד הוא כשהקב"ה משלם לאדם כמעשהו? הרי בדין מגיע לו? אלא, החסד הגדול הוא שהקב"ה משלם לאדם על ההשתוקקות והרצון שלו למצוות, כאילו קיים את המצוות בפועל – "כמעשהו" כמו שעשה.
***
"וביום השמיני ימול" (יב, ג) – מהמילה "ביום" למדו חז"ל שמלים שמילה דוחה את השבת(שבת דף קלב ע"א).
שואל הט"ז באורח חיים סימן תקפ"ח סק"ה: מדוע בקריאת מגילה ותקיעת שופר, שעל אף שמעיקר הדין היו צריכים לקיימם גם אם חל בשבת, גזרו חכמים שאין עושים אותם בשבת, שמא יטלטל את השופר או את המגילה ד' אמות ברשות הרבים ויעבור על איסור דאורייתא של טלטול ברה"ר בשבת ונשאלת השאלה, מדוע לא גזרו כך גם ביחס למצוות מילה (שמא יעביר את הסכין או התינוק ברשות הרבים, ויעבור על איסור טלטול מדאורייתא)?
עוד באתר:
ומיישב הט"ז כך: מפני שאין חכמים גוזרים גזירה לאסור, כאשר הדבר מפורש בתורה להיתר (כלומר, רק כאשר דבר מסוים אינו מפורש בתורה לא להיתר ולא לאיסור, חכמים עשויים לגזור ולאסור, אך כאשר דבר מפורש בתורה להיתר, אין חכמים גוזרים איסור). ולכן כאן, שההיתר למול בשבת נדרש מפסוק בתורה- אין חכמים גוזרים לאסור.
ועל פי יסוד זה יש מיישבים את רש"י במסכת ברכות דף ב ע"א: כידוע, המשנה בתחילת מסכת ברכות מציינת מספר דברים שזמנם מן התורה כל הלילה, ואחד מאותם דברים הוא "הקטר חלבים ואברים" (דהיינו שאם הקרבן נשחט ונזרק דמו ביום, מותר להקטיר את אבריו כל הלילה). והנה, לגבי שאר הדברים המוזכרים שם במשנה, שהם קריאת שמע וזמן אכילת הקרבן, הדין הוא שעל אף שזמנם מדאורייתא כל הלילה, גזרו בהם חכמים עד חצות, אך לגבי הקטר חלבים ואברים מדגיש שם רש"י, שבזה לא גזרו חכמים עד חצות. ורש"י אינו נותן טעם לדבריו, מדוע דווקא בזה לא גזרו, בניגוד לשאר הדברים במשנה? אך על פי יסוד הט"ז, שאין חכמים גוזרים בדבר המפורש בתורה להיתר, מבוארים היטב דברי רש"י הנ"ל, שהרי לגבי הקטר חלבים ואברים נאמר בפירוש בתחילת פרשת צו "כל הלילה עד הבוקר", ובדבר המפורש בתורה, אין חכמים גוזרים. אולם כל זה רק לפי רש"י, אך הרמב"ם (בהלכות מעשה הקרבנות, פרק ד', הלכה ב') חולק על רש"י וסובר שגם בהקטר חלבים ואברים גזרו עד חצות, וא"כ לכאורה דברי הרמב"ם הם לא כיסוד הט"ז (שהרי מפורש בתורה "עד בוקר" ובכל זאת גזרו חכמים עד חצות).
שבת שלום ומבורך!
