כמה שנאתי את פורים! שנאתי את התחפושות, ששעה אחרי שנלבשו נראו כסמרטוטי רצפה משומשים. שנאתי את משלוחי המנות עמוסי הממתקים. שנאתי לראות את הילדים שלי שיכורים מרוב סוכר, מרוחים בשוקולד, מנפצים נפצים וקפצונים ורעשנים. לא יכולתי לסבול את הבלגן, בקבוקיי השתייה הנשפכים על הרצפה הדביקה וניירות הצלופן הקרועים קורצים לי מכל פינה. ואיך מכינים סעודת פורים? ולמי? מתוך הרעש והטרוף פעמון הדלת לא פוסק ועמו חילופי המשלוחים וחילופי החיוכים. בכל שנה גדל מספר משלוחי המנות שהכנתי 50, 60 לאן זה עוד יגיע?
אבל יותר מכל, שנאתי את אובדן השליטה של פורים. אני אדם שתלטן, מה לי ולכל אי הוודאות הזו? לכל השמחה פורצת גדר הזו? אף פעם לא יכולתי לדעת מה צפוי ברגע הבא. איזה שיכור יפקוד את ביתי וישפוך סודו (או משהו גרוע מזה…) בסלוני. בקיצור, ככל שחג הפורים התקרב רק ביקשתי את נפשי להעלם. גם ככה אין לי משהו ממש טוב לתרום לאווירת החג העליזה הזו, אז שיסתדרו בלעדיי, כך חשבתי.
השנה, למרבה ההקלה, התעוררתי מהסיוט. כבר כשאווירת החג החלה לתת את אותותיה ברחובות, חשתי שאני מגיעה לפורים אחרת, מתמסרת. הסכמתי בליבי לשחרר את הרצון לשלוט באירועים (בכל מקרה, אין לי ממש סיכוי…), כמו ילדה קטנה נתתי לקב"ה להוביל אותי בבטחה, לאן שהוא ייקח אני איתו, מתוך שמחה. אני לא המתכננת, אז אין מקום לאכזבות, רק להפתעות.
עוד באתר:
הכנתי המון משלוחים עם פירות טריים אקזוטיים, מקומיים ובעיקר צבעוניים, ברוח הטבעונות. הסכמתי להתלוות לבעלי לקריאת מגילה ואפילו הצלחתי להקשיב לכולה! את התחפושות ראיתי בתמונות של נכדיי המתוקים, בלי ה"לִפְנֵי" וה"אַחֲרֵי" המעיקים. נעניתי להזמנה לסעודת פורים ענקית ואפילו דיברתי ונהניתי מכל רגע. הייתי נינוחה, בטוחה ובעיקר שמחה. שמחה אמיתית ללא תנאים. אז למה לא כל יום פורים?
