כל מעשה, לא משנה גודלו מהותו ואופיו מוגדר על ידי האדם העושהו, ובאיזה דרך עשאו. לדוג' אדם יכול לפגוש מקבץ נדבות, יש אדם שיביא צדקה בחיוך מלווה בברכת שהקב"ה יעזור לך, יש שיתן וירכין מבטו כדי לא לפגוע בעני, ויש אדם שיתן צדקה אך יתנה בפנים זועפות, פעמים זה בגלל יום לא טוב שעבר עליו בעבודה / משפחה/ ילדים, אך תמיד צריך לזכור שמעשה קטן הנובע מכוונה טובה, פועל הרבה והשפעתו עצומה.
ואיך?
את הסוד אנו מוצאים בפרשת השבוע, בה מספרת התורה על המתנתו של עם ישראל למרים הנביאה אחר שנסגרה מחוץ למחנה שבעת ימים עקב דברה על אחיה: "ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים והעם לא נסע עד האסף מרים", ומדוע חיכו לה כל כך הרבה זמן? ולמה זכתה כל כך?
עוד באתר:
עונה לנו על זה רש"י הקדוש: "והעם לא נסע – זה הכבוד חלק לה המקום בשביל שעה שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור, שנאמר(שמות ב): ותתצב אחותו מרחוק וגו',
לכאורה מעשה פעוט, מצוות חסד קטנטנה, אך בעלת ערך עצום לדורות.
הרמב"ם הגדיר זאת נפלא (מכות פ"ג מט"ז) וזה לשונו: "מיסודות האמונה בתורה שאם קיים האדם מצוה משלוש עשרה ושש מאות מצוות כראוי וכהוגן, ולא שיתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך (סנהדרין פ"י מ"א) הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא וכו', וממשיך בדברי הגמ' בע"ז (יח.): "וממה שמורה על היסוד הה שאילת ר' חנניה בן תרדיון מה אני לחיי העולם הבא וענהו העונה כלום בא לידך מעשה, כלומר האם נזדמן לך עשיית מצוה כראוי, ענה לו שנזדמנה לו מצוות צדקה בתכלית השלמות האפשרית, וזכה בה לחיי העולם הבא, ופירוש הפסוק ה' חפץ לקדש את ישראל למען כן יגדיל תורה ויאדיר".
ומוסיף על זה השפת אמת זיע"א: "ודבריו אמת, שכל מצווה תלוין תרי"ג מצוות שכשנתקן אבר אחד כראוי, ואז שלהבת הנשמה עולה באמצעות מצווה זו, וכו'.
ובהקשר לזה מצאתי מעשה נפלא (ספר "בנועם שיח"):
פרופסור ארתור מיילס הוא אחד ממנתחי הלב הטובים בעולם, הוא איש עשיר שמנהל מרכז רפואי ענק בארצות הברית ומעסיק צוות גדול של רופאים ואחיות. ויש לו סיפור מיוחד במינו: אבא שלי מת כשהייתי ילד צעיר, אמא לא עבדה מעולם, ואבא היה המפרנס היחיד, כשהוא מת ידענו לראשונה מהו רעב, אמא ניסתה את כוחה בעבודות שונות, היא עבדה כעוזרת בית והרוויחה פרוטות, היא ניסתה לכלכל אותנו והצליחה אך בקושי.
בוקר אחד כשהייתי בן עשר, אמרה לי אמא שהיום אצטרך ללכת לבית הספר בלי אוכל, כי הבית ריק לגמרי, 'כשתחזור', הבטיחה לי, 'אכין לך ארוחה משביעה'. היא נתנה לי קוביית סוכר שהייתה בבית, 'זה יעזור לך לעבור את היום', אמרה.
אבל קוביית הסוכר רק הגבירה את רעבוני, ובשעת ההפסקה בבית הספר הרגשתי שאם לא אשיג לעצמי משהו לאכול אתמוטט.
למרות שהייתי תלמיד מצטיין ומעולם לא החסרתי לשיעור, יצאתי באותו יום מבית הספר ופניתי לאחד הרחובות הצדדיים, הייתי מוכן אפילו לחטט באשפתות כדי למצוא משהו לאכול.
פתאום עלה בראשי רעיון, החלטתי לדפוק על דלת אחד הבתים שבאזור ולבקש פרוסת לחם. הרי באזור הזה אף אחד לא מכיר אותי. אקבל את הלחם ואברח.
נכנסתי לבית הראשון שהיה נראה לי. היו שם שתי דלתות, אחת מימין ואחת משמאל, על הדלת הימנית היה ציור גדול של נמר מפחיד, בחרתי בדלת השמאלית. היה שם שלט קטן שכתוב עליו 'מוריס ג'קסון', דפקתי בעדינות, וחשבתי כי את הדלת תפתח לי בוודאי גברת ג'קסון ודמיינתי אשה גדולה בסינר לבן, לבי הלם בפראות כשדפקתי בשנית, קיוותי לקבל את פרוסת הלחם שלי ולברוח.
אבל בפתח הדלת עמדה ילדה צעירה בת גילי, יחוורת ומחייכת מאוזן לאוזן, היא היתה מופתעת לראות אותי שם. 'חשבתי שזה הדוור', אמרה, ומי אתה? שאלה מיד.
'אני צמא' אמרתי מיד, התביישתי פתאום לבקש לחם, אולי היא לומדת בבית הספר שלי, 'אפשר כוס מים בבקשה?!'.
הילדה הביטה בי בחיוך ואמרה: "אצלנו שותים חלב בבוקר', היא רצה למטבח וחזרה עם כוס חלב וארבע עוגיות.
הייתי המום, ביד רועדת החזקתי את הכוס, וביד השנייה את העוגייה, ובעודי שותה הציגה את עצמה: 'שמי רוזלין, ומה שמך?'
התחמקתי ולא עניתי, ומיד שאלתי אותה 'ומה את עושה בבית בשעה כזו?'
'אני חולה!' אמרה רוזלין.
איחלתי לה רפואה שלמה, ובעוד העוגייה הרביעית בגרוני מיהרתי לברוח משם חזרה לבית הספר, לפני שאצטרך לומר את שמי.
שנים חלפו את הלימודים סיימתי בהצטיינות, המשכתי לתיכון וקבלתי מלגת הצטיינות שאפשרה לי ללמוד רפואה, הצטיינתי גם בזה וברבות הימים הקמתי מרכז רפואי גדול. כיום אני מנתח לב מפורסם שחי בעושר רב, כיום אני מנתח לב מפורסם שחי בעושר רב עם אשת, שגם היא אגב רופאה, ועם שלושת ילדי.
בכל פעם שחולה חדש מגיע למרכז הרפואי שלי, הוא מתקבל תחילה על ידי הצוות הרפואי שעורך לו בדיקות מקיפות ומגבש חוות דעת בקשר למצבו ולטיפול המתאים לו, ואז מובא התיק לעיוני ולאישורי.
בוקר אחד הגעתי למשרדי, והנה על השולחן אני רואה תיק רפואי שעליו רשום בלורד שחור 'רוזלין ג'קסון'. אלף פעמונים צלצלו בראשי, למרות שעברו כל כך הרבה שנים, מעולם לא שכחתי את הילדה שהאירה לי פנים והשביעה את רעבוני.
ביקשתי מהאחות הראשית שתוביל אותי למיטתה של רוזלין, לא הצלחתי לזהות אותה, ראיתי אותה שוכבת חיוורת מחוברת למכשירי הנשמה.
מהיכן את? שאלתי אותה.
היא נקבה בשמה של שכונת המגורים בה גדלתי.
ומה שם אביך? הוספתי לשאול.
'מוריס ג'קסון' השיבה החולה חלושות וחייכה חיוך קל שהזכיר לי את החיוך של אותו בוקר.
'אני אטפל בה!' אמרתי לאנשי הצוות שהיו המומים, מעולם לא עשיתי דבר כזה קודם לכן.
וכך הפכה רוזלין להיות המטופלת האישית שלי…
כשרוזלין הבריאה וביקשה לקבל את החשבון, היא קיבלה דף ובו פירוט העלויות של שהותה במרכז הרפואי, סכום של 53.000 $ אבל בתחתית הדף היה רשום בכתב ידי:
'הסכום שולם במלואו לפני 50 שנה בכוס חלב וארבע עוגיות טעימות'.
שנזכה להחשיב גם את הגרגיר [שנראה בעינינו] הקטן…
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים.
—
המאמר נכתב לרפואת בני יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.
