בסופו של חומש שמות, פרשת השבוע שעבר אנחנו חווים את מבצע ההתגייסות הכללי לבניית המשכן: האנשים והנשים תרמו זהב שהיה ברשותם (ואפילו נתנו לשם כך את תכשיטיהם האישיים!) את חומרי הצביעה, ואת יתר החומרים הנדרשים - בעוד שהנשיאים וראשי הקהל הם אלה שהביאו את השמן, את הבשמים ואת האבנים הטובות. ההתנדבות כללה, כאמור, גם התנדבות של אומנים ובעלי מלאכה. וכמו תמיד מצינו במפרשים שגם כאן הנשים בלטו לטובה!
הפרשה מתארת מפגן התנדבות מעורר השראה - בני ישראל מביאים את התרומות לבניית המשכן כבר עם עלות השחר, והם נותנים ונותנים כסף וזהב עד שמשה נאלץ לעצור את רוח הנדיבות שלהם ולהכריז שאין להביא יותר תרומות, כי בכמות שהצטברה עד כה יש די והותר כדי לבנות את המשכן.
שימו לב שכאשר בני ישראל מביאים את התרומות למשכן, הם מנדבים גם את תכשיטי הזהב האישיים שלהם: האם אתם הייתם מוכנים לתרום לא רק כסף, אלא גם משהו שיקר לליבכם באופן אישי? האם אתם מכירים סיפור במשפחה שבו אדם הקריב דבר שיקר לליבו ותרם אותו?
עוד באתר:
מי מתנדב?": מכירים את זה שמחפשים מתנדב לאיזו משימה, ואף אחד לא קם? כל אחד מחכה שהשני יקום, ובסוף תמיד ימצא ה"אמיץ שבחבורה" שיקום. הקמת המשכן הייתה מבחן לרוח ההתנדבות היהודית.
השבוע בבואנו לחפש סיפורי התנדבות מיוחדים ומעוררי השראה שייתנו לנו כוח, אומץ ורעיונות התנדבות, דאגה תהילה המפיקה היקרה שלנו להפגיש אותי עם עמותת "חיבוק ראשון". למעשה ננטשים מידי שנה כ - 300 תינוקות במחלקות היילודים בישראל. על תינוקות אלה, חולים ובריאים כאחד, נגזרת בדרך כלל שהות ממושכת בבית הרפואה, ללא טיפול הורי מסור. תינוקות אלה זקוקים כמו כל תינוק לחיבוק חם, למגע, לליטוף ולאהבה. הצוות הרפואי אינו מסוגל לרוב לדאוג למלוא צרכיהם הרגשיים.
מתנדבות "חיבוק ראשון" דואגות לבלות עם התינוק מספר שעות בכל יום, להעניק חום, אהבה ומגע, וכן לשחק, לשיר שירים, להקריא סיפורים ועוד. הטיפול בכל תינוק נעשה באהבה על ידי קבוצת מתנדבות מצומצמת, המלווה אותו במשך כל תקופת שהותו בבית החולים.
והנה סיפור קצר של מחבקת בדיוק כפי שהופיע באתר של "חיבוק ראשון"
לפני ארבע שנים נפגשנו. לא היית התינוקת הראשונה שלי ב"חיבוק ראשון". קדמו לך תינוקות יקרים ואהובים שכל אחד מהם היה עולם ומלואו והפרידה מהם הייתה קשה מנשוא.
דווקא את זכית - מכל התינוקות שחיבקתי לפניך היית את הראשונה לחזור אל משפחה אוהבת, לא למוסד ולא לזרועות הקב"ה בטרם עת. כשנפרדתי ממך היה ברור לי כי זיכרון שעותינו המתוקות יחד יישאר בלבי תמיד, אך לא אראה עוד את פנייך היפהפים ושמך המלאכי לא יילחש עוד על שפתיי באהבה אין קץ. בפגישתנו האחרונה ישנת בתיבת הזכוכית שלך בחדר התינוקות. לא נשאתי אותך בזרועותיי כדי לא להעירך, רק עמדתי לצידך, אוחזת בכף רגלך הקטנה ונפשי יוצאת אליך דרך הדמעות שלא הפסיקו לזלוג.
כעבור 3 שנים, בהיותי סטודנטית לרפואה, הגעתי למכון להתפתחות הילד. לפני כניסת המטופלת הבאה ישבתי עם הרופאה ועברנו על התיק. הדבר הראשון שקפץ לעיני היה השם. הייתכן?! לא, זו בטח לא את. את שם משפחתך לא זכרתי, וידעתי כי רק הגעגועים מנסים למצוא שביב תקווה שאולי, אולי אזכה לראותך שוב.
בעוברינו על הבעיות הרפואיות המפורטות בתיק התחלתי כבר לחוש בגל ההתרגשות מציף אותי - בעיה רפואית כה נדירה כמו שלך, לילדה עם שם כמו שלך, בגיל המתאים- נפשי לא ידעה מנוחה. חיכיתי שתכנסו, את ואימך. לא יכולתי להסיר ממך את עיני. כל כך גדלת- ואת מחייכת ומתרוצצת ומדברת. נס ממש. ואולי זו לא את? הרופאה שוחחה עם אימך ובדקה אותך ואני הייתי כמהופנטת לכל תו בפנייך- כיצד אפשר לזהות ילדה שלאחרונה ראיתי בגיל 4 חודשים והיום היא בת 3 שנים?
לבסוף אזרתי אומץ ושאלתי את אימך האם עם היוולדך, בפגיה, היו לך מתנדבות מעמותת חיבוק ראשון. היא ענתה שכן.
אושר גדול מילא אותי- זו את, אהובת נפשי. זו את, תינוקת שלי.
על החתום- אפרת.
