"ותכל להשקותו" (כד' יט') שואל האור החיים הקדוש, מדוע דיבר הכתוב בייחס לרבקה שהיא כילתה להשקותו, הלא ראוי יותר לדבר בייחם לאליעזר ולומר שהוא כילה לשתות. מתרץ "האור החיים" שלשה תירוצים נפלאים: תירוץ א' י״ל, שנתכוון הכתוב לשבח את רבקה, שהיא הטתה את כדה וקירבתו לפיו של אליעזר עד גמר שתייתו, וללמדנו בא שלא נתעייפה באמצע השתיה לתת לו להטות את הכד במקומה, ולכן נאמר ״ותכל להשקותו״ להורות שהיא כילתה להשקותו בהטיית כדה על ידה עד סוף השתיה.
תירוץ ב' י״ל, שבא הכתוב להודיע על תבונת רבקה, שהיא לא קיימה את בקשתו מבלי להתחשב בבריאותו, אלא התחשבה בנזק שיגרם לו שתייתו כי מי שעייף ובא מהדרך לא יודע לשער את הכמות הנדרשת לו, כי אם ישתה הרבה יכול לסכן את עצמו, ולכן רבקה שיערה בעצמה כמה מותר לו לשתות מבלי שיסכן עצמו, וכדי שאליעזר לא יחשוב שהיא עושה זאת בגלל עצלנותה ח"ו אמרה לו וגם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות, ולכן הדגישה התורה ״ותכל להשקותו״
תירוץ ג' י״ל, הגמרא [ברכות מ.] דורשת על הפסוק ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת", אמר רב יהודה אמר רב, בתחילה "לבהמתך", ואחר כך "ואכלת ושבעת", מכאן שאסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו. ולפ״ז קשה על רבקה, מדוע היא הקדימה את שתית אליעזר לפני שתיית הגמלים, הלא בתחלה צריך להקדים את שתיתם לפני שתייתו. ומכאן למד בספר׳ חסידים [סי״ תקלא], שבשתיה אין דין קדימה לבהמה, וכך פסקו להלכה המג״א והא״ר והברכ״י, אולם האוה״ח מתרץ את קושיתו לפי שיטתו, שכל הדין של קדימת מאכל ושתיה של בהמה לפני האדם הוא רק בתנאי שאין לאדם צער או סכנה, אבל בעת שהוא מצטער מחמת רעב או צמא, הרי הוא פטור מדין קדימת בהמה, ולכן כשהרגישה רבקה אמנו, שאליעזר נמצא בצער של צמא, ובזמן כזה היא פטורה מדין קדימה לבהמה, לכן היא הקדימה להשקותו עד ששיערה בדעתה שעבר ממנו צמאתו, וכשפסק צערו כילתה להשקותו בשביל להקדים את שתית גמליו לפניו, ולכן הסמיכה התורה ואמרה ״ותכל להשקתו" ל- "ותאמר גם לגמליך״ להורות שהיא כילתה להשקותו בשביל לתת לגמליו לשתות לפניו, ורק כאשר יראו הגמלים מים לפניהם ויפסיקו מרצונם לשתות, וכאומרה ״עד אם כלו לשתות״, אז היא תחזור להשקותו כפי אוות נפשו.
עוד באתר:
"ויבא האיש הביתה ויפתח הגמלים" (כד' לב')
פירש רש״י הקדוש "ויפתח"־ התיר זמם שלהם שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בשדות אחרים. מקשים העולם, הרי אמרו חז"ל בגמרא (גיטין ז.) בהמתם של צדיקים אין הקב״ה מביא תקלה על ידיהם, וא״כ וכי גמליו של אברהם אבינו היו פחותים מחמורו של פנחס בן יאיר שמספרת עליהם הגמרא(חולין ז.) שלא רצה לאכול פירות שלא עישרו אותם, וא״כ מדוע היה צריך אברהם לסגור פיהם ע״י זמם, נאמרו בזה כמה תירוצים
א- יש מתרצים: שעשה זאת משום מראית העין שלא יחשדו בו שאינו מקפיד על בהמותיו שיאכלו בשדות אחרים, כי לא כל אחד יודע שיש שמירה לבהמותיו של אברהם לחלק בין דבר גזול לדבר הפקר.
ב- עוד יש לתרץ ולחלק בין חמורו של פנחס בן יאיר לגמליו של אברהם אבינו, שרק באיסור "חפצא" גנאי לצדיק להיכשל בזה כגון איסור ערלה או טבל שהחפץ אסור בעצם, וע״ז שומר הקב״ה את בהמותיהם שלא יכשלו בחפץ של איסור, אבל באיסור "גברא" שאין האיסור בגוף הפירות כי לבעלים עצמם הם מותרים, תקלה כזו אין הקמה מונע מבהמתם, ולכן זמם אברהם את פיהם.
ג- עוד יש לתרץ שלא רצה אברהם לסמוך על הנס כי זה אינו מדרך הטבע, שתבחין הבהמה בין הפקר לגזול, וכל מי שנעשה לו נס מנכים מזכיותיו, ולכן לא רצה אברהם לסמוך על הנס ושיפסיד מזכויותיו, ולכן זמם את פיהם.
ד- עוד מתרצים שיש לחלק שאצל פנחס בן יאיר היה המעשה בארץ ישראל שקדושתה ומעלתה משפיעה על בהמתן של צדיקים, שלא ליהנות מדבר איסור, אבל בחוץ לארץ יש לחשוש שיאכלו דבר מאיסור, ולכן זמם את פיהם.
ה- עוד אפשר לומר שאברהם אבינו רצה לעשות קידוש השם, ולהראות לכל העולם כמה צריכים להיזהר ולהתרחק מן הגזל.
