"עם לבן גרתי ואחר עד עתה" (לב, ה) "גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים" (רש"י).
לכאורה, יש כאן כפל לשון, שהרי אם יעקב מדגיש לעשו ששמר על תרי"ג מצוות בבית לבן, והקפיד על קלה כבחמורה, מדוע טורח הוא להדגיש שלא למד ממעשיו הרעים? והרי הרמב"ם פסק זאת להלכה (דעות פ"ו ה"א) כדבר פשוט ביותר: "ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמוד ממעשיהם". בספר "בן איש חי" (דרושים) לרבינו יוסף חיים מבבל, הביא משל נפלא הפותח לנו צוהר לדרגתו של יעקב אבינו: ביום מן הימים, נפגשו בשמי מרום שני מלאכים השונים זה מזה בתכלית השינוי – יצר טוב ויצר רע. פונה היצר הרע לרעהו בהתרסה: אין זה פלא שאתה מצליח לשכנע בני אדם שיקיימו את רצון השי"ת ולא יפלו בתאוות העולם השפל, שהרי לוקח אתה אנשים של צורה, ששיג ושיח אין להם עם מנעמי החיים ומעודם לא בילו את זמנם בהבלי תבל.
הבה ונראה כיצד יעשו אותם אנשים אם יגלו את חלקו האחר של העולם שנסתר מעיניהם עד עתה, סיים השטן הוא מלאך המוות בתרועת ניצחון. היצר הטוב שידע היטב הדק שכל כוחם של שומרי המצוות והדבקים בה' יתברך מגיע דרך צינור אחד ויחיד – לימוד התורה הק', כמאמרם "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל:), הסכים להצעה. לרגע זה חיכה היצר הרע והעלה את שמו של חסיד שהיה שקוע כל היום בתורתו ובתפילתו. ירדו שניהם ושכנעו את החסיד לצאת בחצות הלילה, לשוטט ברחובות העיר ולראות מה עושים בני האדם שאינם בני תורה.
עוד באתר:
נכנס החסיד לבית מרזח שנקרה בדרכו והסתכל על הנוכחים בעניין, מעודו לא ראה בשעת חצות קיבוץ אנשים כה גדול שלילה כיום יאיר עבורם. לאחר רגעים ארוכים פנה והלך לביתו, כשהיצר הרע עוקב אחריו כדי לראות מה יעשה כעת. משנכנס לביתו התיישב לארץ והחל לבכות מרה: "אוי לי על הכלי שחשבתיו לזהב והתברר לי היום שהוא של נחושת"… אשתו ראתה ותמהה: הרי מעודך לא עסקת במסחר, מניין לך כלי זהב? או שמא שתית לשכרה עם הריקים שראית?! ענה לה החסיד בשברון לב: "בטוח הייתי שתורתי ותפילתי הם בדבקות נעלה שאין ערוך לה, אבל היום ראיתי אנשים שמרוב תשוקתם להבלי העולם לא שתו לבם לתה וקפה המונחים על שולחנם, ולא לגמו מהם עד שהיו צוננים לגמרי. ואילו אני, נוהג לשתות קפה חם באמצע הלימוד, אות הוא שאיני שקוע די בתורתי".
לפי משלו הנפלא של ה"בן איש חי", הסביר מורנו ורבינו מאור ישראל רבי עובדיה יוסף זצוק"ל את השאלה בה פתחנו באופן נפלא ביותר: יעקב אבינו שולח לומר לעשו – דע לך שתרי"ג מצוות שמרתי ואין בידי שום חטא. ברם, מיצר אני בכל לבי שלא למדתי ממעשיו הרעים של לבן, שהוא התלהב בכל לבו לעבודת הבליו ופסיליו ואני לא עבדתי את ה' באותה התלהבות כמו לבן.
"עשו לקח את נשיו מבנות כנען את עדה בת אילון החתי ואת אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי" (בראשית ל"ו, ב').
רש"י פירש : "אהליבמה – היא יהודית, והוא כינה שמה יהודית לומר שהיא כופרת בעבודה זרה כדי להטעות את אביו". וצריך ביאור, שהרי עדיין לא היה בעולם מושג של 'יהודי', כל המושג הזה התפתח בשלב יותר מאוחר כמו שמצינו דברים מפורשים בנושא זה בבראשית רבה: "יהודה אתה יודוך אחיך – אמר רבי שמעון בן יוחאי יהיו כל אחיך נקראין על שמך, אין אדם אומר: ראובני אנא, שמעוני אנא, אלא – יהודי אנא". (פצ"ח, אות ו'). וברכה זו הרי בירך יעקב את יהודה לפני מותו בפרשת ויחי. ואם כן יש להבין מה ראה עשו על ככה לכנות את שם אשתו 'יהודית', כדי להטעות את אביו שאינה עובדת אלילים? מנין ליצחק ששם זה רומז על מהות של עבודת ה'? אלא נראה לבאר דבר זה בהקדים הקדמה קצרה.
חז"ל אומרים: "אמר ר"י משום ר"ש בן יוחי, מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה. עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר (בראשית כ"ט, ל"ה) הפעם אודה את ה'" (ברכות ז:). ומכאן רואים מפורש שמקור השם 'יהודה' הוא מלשון הודאה והכרת הטוב.מאידך, כשבא יהודה והודה על מעשה תמר – התחדשה בחינה נוספת בשם יהודה. הוא הודה על כך שהוא טעה לכאורה בשיקול דעתו, הוא התוודה על מעשה מסויים שהוא עשה. כזה אומץ לב לבוא ולהודות בטעותו לעיני כולם, הוא בחינת ה'וידוי' שבשם יהודה.על זה אמר רבי שמעון במדרש "יהיו כל אחיך נקראין על שמך", כיון שהשם הוא המהות של האדם. והנה המהות של השם יהודה היתה מלשון הודיה והכרת הטוב, אבל זוהי מהות שניתנה ליהודה ע"י מעשה של לאה. אבל הבחינה של הוידוי שחידש יהודה הרי היא מיוחסת אך ורק לו, מעתה מדויק היטב מדוע 'על שמך יהיו נקראין אחיך' – על שמך דוקא, ולא על הבחינה שקראה לו לאה אמו.
מעתה נבין את מחשבתו הפתלתלה של עשו לנסות להטעות את יצחק אביו, [כן, זהו עשו שחז"ל אומרים שלא היה אדם שכיבד את אביו כמותו… "להטעות את אביו"…], לקרוא לאשתו בשם יהודית. מכיון שמצינו בחז"ל: "כל הכופר בטובתו של חברו סוף שכופר בטובתו של מקום" (משנת רבי אליעזר אות ז').שהרי עד שהגיעה לאה, אחזו כל אומות העולם שאם אדם מסוים עשה להם טובה זוהי מחווה יפה של רצון טוב. אבל דבר זה אינו מחייב אותם במאומה. אם פלוני מוכן לבזבז מכוחו ומזמנו עבורי, זוהי 'בעיה' שלו, מה זה נוגע כלפי? באה לאה אמנו וחידשה שישנה חובת הכרת הטוב, חובה קדושה להודות ולהשיב למיטיב עמי כשהוא יצטרך לזה.
אמר עשו בלבו: אם ישמע אבא שאשתי אהליבמה נקראת יהודית מלשון הודאה על הטובה והכרת הטוב. והיא מעריכה ומוקירה את המיטיבים עמה, הוא יגיע למסקנה שהיא כופרת בעבודת אלילים. כי מכלל הן אתה שומע לאו, ואם לאדם שעושה טובה צריכים להכיר טובה, ק"ו על אחת כמה וכמה למלך מלכי המלכים שנתן לנו חיים וכל צרכינו עלי אדמות. אשה כזו שמוקירה את טובתו של מקום אינה יכולה ללכת ולעבוד עבודה זרה.
