בפרשתנו מסופר על ראובן שרצה להציל את יוסף מיד אחיו השבטים הקדושים, והציע להשליך את יוסף לבור.
ומעלה רבינו האור החיים הקדוש שאלה עצומה ומפורסמת, הרי לכאורה, ראובן הפיל את יוסף מן הפח אל הפחת, שהרי הבור היה מלא נחשים ועקרבים, וכמו שדרשו חכמים על הפסוק 'והבור ריק אין בו מים' שהוא היה ריק ממים, אבל היה מלא בנחשים ועקרבים, ואם כן איזה הצלה יש בזה???
ומתרץ רבינו הקדוש, שכל אדם הוא בעל בחירה, ולכן יכול להרוג ולהזיק אף על פי שלא נגזר כן מן השמים, מה שאין כן בעלי חיים אינם יכולים להזיק אם לא נגזר כן מהשמים.
עוד באתר:
ולכן נאמר אצל ראובן 'ויצילהו מידם' – שהציל אותו מאחיו שהם בעלי בחירה, והכניסו לבור נחשים ועקרבים שאינם בעלי בחירה, כי ראובן הכיר בצדקותו של יוסף, וידע שהנחשים והעקרבים לא יפגעו בו.
לעומת זאת השבטים שסברו שיוסף חטא, היו בטוחים שהוא יפגע על ידי הנחשים והעקרבים.
ובלשון קודשו של רבינו הקדוש: טעמו (של ראובן) כמוס עמו שהוא להצילו להשיבו אל אביו, כי ידע נאמנה כי חיית השדה השלמה לו, ולא ירעו ולא ישחיתו הנחשים והעקרבים בזרע יעקב. עד כאן לשון קודשו.
והאדמו"ר רבי יצחק אייזיק מקאמארנא זצוקללה"ה ב'ספרו שולחן הטהור' מספר, שפעם נסע רבינו האור החיים הקדוש בשיירה במדבר, ולקראת כניסת שבת קודש הודיע להולכים עמו כי אין הוא חפץ להמשיך בדרך.
התאגדו לעומתו כל אנשי השיירה ומיאנו לשבות עמו בלב המדבר, רבינו הקדוש נותר איפוא לבדו, ונעשה לו נס ובא אריה ורבץ בסמוך לו, שקט ושאנן, ונשלח משמים להגן עליו מכל חייתו יער, וברביצתו נותר עד לצאת השבת.
חיות שזיהו את מקום מושבו והתקרבו כדי לטורפו, נסו בראותם את האריה הרובץ בסמוך.
לאחר הבדלה, שבה השיירה לאותו מקום, והתברר שבמשך עשרים וארבע שעות נבוכו בדרכם ולא מצאו נתיבם.
[אור החיים וישב פרק לז פסוק כא]
