"וירא אליו ויפול על צואריו,(מ"ו, כט) ויבך על צואריו רש"י עומד על כך שהתורה אינה משתמשת כאן בלשון רבים ("ויפלו", "ויבכו") אלא בלשון יחיד ("ויפול", ויבך"). על כך אומר רש"י, "אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע". דהיינו, רק יוסף נפל על צוואר אביו ונשקו, אך יעקב לא עשה כן כי קרא קריאת שמע.
נשאלת השאלה, לכאורה למה דווקא עכשיו קורא יעקב קריאת שמע? השפתי חכמים מבאר שהגיע זמן קריאת שמע ולכן קרא ולפי זה צריך לומר שהתורה באה להדגיש את גדולת יעקב, שעל אף רגע הפגישה הגדול, הוא אינו שוכח את מצוות קריאת שמע מייד בזמנה. ומדוע יוסף עצמו לא קרא? מתרץ השפתי חכמים, שיוסף עסק באותה עת במצוות כיבוד אב, והעוסק במצווה פטור מן המצווה.
המהר"ל בספרו "גור אריה" מיישב באופן אחר, וזו לשונו: "אמנם יש לדעת עניין קריאת שמע שהיה קורא, ובזה יתורץ גם מה שלא היה קורא יוסף קריאת שמע. לפי שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך, בא בלבו אהבתו ויראתו של הקב"ה, איך מידותיו הם טובות ושלמות, ומשלם שכר טוב ליראיו. וזהו מידת החסידים, אשר יקרה להם טוב, מתדבקים אל הקב"ה על הטובות והאמת שעשה עמהם. וזהו קריאת שמע, שבו נזכר ייחוד מלכות שמים ואהבתו. וראוי היה לקרות קריאת שמע כאשר בא אליו יוסף, אחר הצער הגדול אשר היה לו בעבורו, ועתה ראה אותו מלך, היה אוהב את הקב"ה אשר עושה לו זה, וקיבל מלכותו ואהבתו ויראתו. וזהו נכון למבין".
עוד באתר:
ויש מבארים כדלהלן: בפרשת קריאת שמע נאמר "ואהבת את ה' אלוקיך…בכל מאודך". מהמילים "בכל מאודך" דורשים חז"ל בסוף מסכת ברכות, "בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, הוי מודה לו במאוד מאוד" (כלומר המילה "מאודך" מתפרשת ונדרשת הן כלשון "מידה" והן כלשון "מאוד"), ללמדך שחייב אדם לברך גם על מה שנראה בעיניו כרע. יעקב אבינו, כשראה במוחש כיצד כל מה שחשב לרע מתברר כטוב, קרא את קריאת שמע, שבה נאמר עניין "בכל מאודך".
"ויזבח זבחים לאלוקי אביו יצחק" (מו' א') – כתב רש"י "חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבודו של זקנו, לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם". כוונת רש"י לבאר, מדוע נאמר דווקא "לאלוקי אביו יצחק" ולא הוזכר גם אברהם, ועל כך כותב רש"י, שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו.
מדברי רש"י אלו דייק הרמ"א ביורה דעה סימן ר"מ סעיף כ"ד, שמלבד חובתו של אדם לכבד את אביו, יש גם חובה לכבד את סבו רק שחובה זו פחותה מחובת כיבוד אביו, וכלשון רש"י "חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו", משמע שעכ"פ ישנו חיוב לכבד את זקנו, אך פחות מכבוד אביו.
ומכוח ראיה זו דוחה הרמ"א את הדעה, שאין אדם חייב כלל בכבוד אבי אביו. אולם לכאורה יש סתירה מרש"י במקום אחר: רש"י במסכת מכות דף י"ב עמוד א` (בד"ה "אלא לא קשיא הא בבנו הא בבן בנו"), כותב לכאורה בפירוש, שאין אדם מוזהר על כבוד סבו. שהרי שם בגמרא מבואר, שאם אב הרג את בנו, יכול הנכד (כלומר בנו של ההרוג) להיות גואל הדם ולהרוג את סבו כדין גואל דם. ומסביר שם רש"י, שאין כאן מניעה מצד כיבוד אב, שכן, "אינו מוזהר על כבודו", כלומר נכד אינו חייב בכבוד סבו.
ובאמת בגליון מהרש"א על השו"ע, מבואר שסובר שאין נכד חייב בכבוד סבו כלל דלא כהרמ"א וראייתו מדברי רש"י הנ"ל במסכת מכות. ואף על פי שרש"י כאן בפרשה אומר דברים הפוכים בשם המדרש, כותב הגליון מהרש"א לענ"ד זהו בכלל אין למדים מהמדרש, כיוון דלהיפך איתא ברש"י בהלכה בפ"ב דמכות דף י"ב ע"א ד"ה הכי גרסינן, דמשום הכי בן הבן נעשה גואל הדם לזקנו ודו"ק.
לסתירה ברש"י נאמרו תירוצים שונים. בספר "יד אברהם" על השו"ע: כמבואר בתשובות רעק"א סימן ס"ח, מה שאדם חייב בכבוד אבי אביו, הוא רק כל זמן שאביו חי, ואילו כשמת אביו, וממילא לא קשה מהסוגיה במכות, שהרי שם המציאות היא שאביו מת (כי הסב רצחו), וממילא אינו מחויב בכבוד הסב. ולכאורה צ"ע על תירוץ זה, הרי גם כאן בפרשה,יצחק כבר נפטר, ואפילו הכי כותב רש"י, שחייב אדם בכבוד זקנו (וכפי שדייקנו לעיל ממה שכותב רש"י "יותר מבכבוד זקנו", משמע שחייב גם בכבוד זקנו).
וקושיא זו הובאה בספר כלי חמדה כאן על הפרשה, ויש שתירצו, שמה שכותב כאן רש"י "יותר מכבוד זקנו" הכוונה היא כך: בכבוד אביו חייב גם לאחר מיתה, ואילו בכבוד זקנו חייב רק מחיים ובזה מיושבת קושית הרמב"ן: הרמב"ן מקשה על רש"י, כיצד דברי רש"י מיישבים מדוע לא הזכיר יעקב "אלוקי יצחק", הרי גם אם בכבוד זקנו חייב פחות מבכבוד אביו, עדיין היה מצופה שיעקב יזכיר גם את יצחק וגם את אברהם. אך אם נסביר שכוונת רש"י באומרו "יותר" היא לכך שבכבוד סבו אין אדם חייב לאחר מיתה, מובן איפוא מדוע לא הוזכר אברהם.
