נאמר בפרשה: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב" (נ, טו).
הלשון "לו ישטמנו יוסף" לכאורה לא מובן, משמע מזה שרצונם הוא שיוסף ינקום בהם, כי תיבת ״לו״ מתפרשת כלשון הלוואי כגון ״לו יהי כדבריך״, וכי רצונם היה שיוסף ינקום בהם ??.[ורש״י פירש ״לו ישטמנו״ שמא ישטמנו, כי המילה ״לו״ מתחלק לענינים הרבה ע״ש].
כתב ״בעל הטורים״ יש מפרשים לו ישטמנו יוסף הלוואי ישטמנו יוסף בלבו ולא יעשה לנו מעשה, ואם חפץ לעשות ישיב לנו ״כל״ הרעה שגמלנוהו, כי מה עשינו לו גרמנו שנעשה מלך מחמת שמכרנוהו ונתגלגל הדבר שנעשה מלך במצרים כן יעשה לנו, עכ״ל. מוכנים הם שינקום בהם, אבל בתנאי שיעשה להם בדיוק כפי שהם עשו לו שנצמח מהרעה טובה.
עוד באתר:
מה ענה להם יוסף? – ״ויאמר אליהם יוסף אל תיראו כי התחת אלוקים אני, ואתם חשבתם עלי רעה אלוקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב״ (נ, יט־כ). מה כוונתו שאמר ״כי התחת אלוקים אני״?
אלא ביארו ״בעל העקידה״ והמלבי״ם, יוסף הצדיק אמר לאחיו ״אל תיראו״, כיון שאין ביכולתי להתנקם בכם, כי אפילו אם נאמר שמותר לי לעשות לכם רעה, אבל לא יותר ממה שאתם עשיתם לי, כי הנה אתם עשיתם לי רעה שגרמה לטובה, ואם אני רוצה להתנקם, עלי גם כן לעשות רעה שתגרום לכם לטובה, אך דבר זה אין ביכולת אדם לעשות רק אלוקים, לכן אמר ״התחת אלוקים אני״.
–
עוד נאמר בפרשה, "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים …..ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד" (מט, יד')
מה פירוש ויהי למס עובד? כתב "בעל הטורים״- לומר לא די שיששכר לימד תורה לכל ישראל, אלא שהעלה להם מס ממונו, שהיה מספיק לכל מי שיבא ללמוד.
חידוש נפלא כתוב כאן, יששכר זכה ע"י לימוד התורה, שלא די שפרנסתו הייתה כדי צורכו, אלא שהשפיע גם לאחרים כדי צורכם. וכן הוא בכל אדם העוסק בתורה פרנסתו היא בשפע רב עד שביכולתו לפרנס אחרים, כרבי חנינא בן דוסא שכל העולם ניזון בשבילו.
אבל קצת קשה, למה אין מצוי זה אצל כל לומדי התורה, ולפעמים עוד רואים ההיפך מזה,
יש לבאר עפ"י דבריו של "אור החיים" הקדוש (דברים כב, יג): מי שירצה לטעון שאין התורה נותנת פרנסה ללומדיה, ואין רואה סימן ברכה באמצעות התורה והגם שעוסק בה אין נפתחים לו שערי פרנסה טובה, עתיד הקב"ה לתבוע עלבונה של תורה.
ומוסיף שאין הקב"ה שואל מהאדם ללמוד תורה עד שמכין לו כדי פרנסתו, והוא מה שפירשנו במאמר התנא: ״אם אין קמח אין תורה״ זאת אומרת אם ראית שאין קמח דע שאין ונווה.
כעין זה כתבו בשם האלשיך: אם אין קמח אין תורה, כלומר כל העולם אומרים אם אין קמח אין תורה וחושבים את זה להתנצלות, ואמר התנא שהאמת היא להיפך כי ביטול התורה היא הסיבה לביטול הקמח וזה שאמר "אם אין תורה אין קמח".
–
עוד נאמר בפרשה, "ויברכם ביום ההוא לאמור בך ערך ישראל לאמר ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" (מח' כ').
צריך להבין מדוע נבחרו מנשה ואפרים להיות הסמל של ברכת ילדי ישראל, שכל זמן מן הזמנים יאמרו ״ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה״, ולא יאמרו כאבות הקדושים ושבטי יה?
אלא ביאר בספר ״חכמת המצפון״, כי מנשה היה הבכור וראוי היה להקדימו לכל דבר, וזה מה שעשה יוסף לקח את אפרים בימינו בשמאל אביו, ואת מנשה בשמאלו בימין אביו, דייק לסדרם כהוגן שלא תהיה שום פגיעה בכבודו ובבכורתו של מנשה הבכור, אבל יעקב ״שכל את ידיו וישת את ימינו על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה״, והקדימו בברכה, ובדגלים ובחנוכת הנשיאים.
מי שמתבונן אפשר לשער את כאבו וצערו של מנשה על עלבונו הגדול, הרי הוא ידע את חשיבות ברכותיו של יעקב, ואף יוסף כתיב ״וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו״, אבל מנשה לא הגיב ולא עשה כלום לא בשעת מעשה ולא לאחר מעשה, האם דבר פשוט הוא?
הרי קשה מאד לאדם לסבול ולראות את עצמו פחות מחבירו, ועל דבר זה נכשלו רבים ונאבדו כדברי רבותינו ז״ל ״קשה כשאול קנאה״, שקנא עשו ליעקב, שקנאו אחים ביוסף, שקינא שאול בדוד, ודואג לא נטרד אלא בשביל הקנאה, וכמה קשה שבכור ישאר לנצח פחות בכבוד מאחיו הקטון ממנו כשראה יעקב אבינו את צדקתו וענותנותו של מנשה, אשר אין בינו לבין אחיו לא קנאה, לא שנאה ולא תחרות.
ציוה שכל בני ישראל יברכו את בניהם ״ישימך אלוקים כאפרים ומנשה" – שלא תהיה ביניכם לא שנאה ולא תחרות, אלא אהבה ואחוה שלום ורעות, שאין ברכה טובה ממנה, שכשיש שלום יש ברכה, כפי שאנו אומרים ״שים שלום טובה וברכה״.
ובספר ״אוזנים לתורה״ ביאר באופן אחר, יעקב ראה ברוח קודשו את גלויות בני ישראל, שיהיו מפוזרים ומפורדים בד' כנפות הארץ, תחת גזירות ורדיפות אומות העולם, ראה גם את ההשחתה הנפשית שלהם עקב הגלות והרדיפות, שרבים חללים תפיל, וראה שעצומים הרוגי הגלות המתים מיתת נשיקה, מיתת נשמה וגוף קיים המתבוללים בעמים אחרים שהאירו להם פנים והביאו אותם להיות עם אחד, ויעקב שהקדים להתפלל הצילני נא מיד אחי – המזמין אותי להיות אח – עם אחד, ורק אח״כ מיד עשו ־ השופך דמים.
ראה את אפרים ומנשה, בני המשנה למלך מצרים, אשר כל היכלי המדע פתוחים לפניהם, כל המשרות בממשלה פנויות בעדם, וכל הנסיכים היו חושבים את עצמם למאושרים לתת להם את בנותיהם לנשים, ולמרות זה, הם באים יום יום ללמוד תורה אצל זקנם בגושן, בגיטו היהודי, ואינם מתנכרים לעמם, אמר יעקב, הלואי שיקחו בני ישראל למופת את בני יוסף שנולדו במצרים כבני מלכים, ובכל זאת מסרו עצמם לתורה ועבודה ולא למדו מהם כלל – ״בך יברך ישראל לאמר ישימך אלוקים כאפרים ומנשה״. ואילו נתקיימה ברכת כל אב את בניו, בנוסחו של יעקב לא היו מתבוללים בישראל ללכת לרעות בשדות אחרים.
שבת שלום
אמיר
