יש מילים עם טעם, מילים שאנחנו מוכנים לשמוע פעם אחר פעם. מילים שמחברות אותנו למקום פנימי, אינטימי, שמימי.
כך הייתה עבורי המילה אימא. כשילדיי רק התחילו לדבר והוציאו מבין שפתותיהם הענוגות את המילה אימא, הרגשתי שזו המילה המתוקה ביותר בעולם. הרגשתי שמעניקים לי תואר, שמנכסים לי אמהות, שאני משהו ענק בשביל מישהו קטן ואהוב כל כך.
וכך היה עד ליום בו קראו לי לראשונה סבתא. רק לראות את האור דולק בעיניי הפעוט, שאפילו לא מסוגל להגות את המילה במלואה, והוא רץ אלייך וקורא "טטה". נמסתי בקרבי, לא נותר ממני דבר מלבד רכות שמבקשת רק לעטוף ולחבק.
כמה טהורה היא המילה סבתא, כולה מלאה אהבה, עטורה הוד והדר. וזה לא חשוב כמה את עוזרת להוריו, או טורחת עבורו, לו אין שום מושג וזה לא מעניינו. הוא רוצה רק אותך, בלי קשר לכל נתינה גשמית. זו אהבה אמיתית, אהבה ללא תנאי, נקיה מחישובים של כמה ומתי.
אולי בגלל שילדיי לא זכו לחוות את הקשר המופלא הזה ואולי פשוט בגלל שזה קשר כל כך מופלא. בכל פעם שאני שומעת את אחד מנכדי הקטנטנים קורא לי "טטה", ליבי נפתח, בנשימה רכה, לאהבה שאין כמוה עמוקה.
