נאמר בפרשה: "ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן" (ז,יא)
יש לדקדק מדוע לגבי המופת של המטה שנהפך לנחש נאמר ויעשו החרטומים כן "בלהטיהם", ואילו במכת דם (ז, כב) כתיב ויעשו כן חרטומי מצרים "בלטיהם" בלא ה'. והנה חלוקים הם הדברים, שכן מצינו בגמ' סנהדרין (סז, א) דבלטיהם זה מעשה שדים, ובלהטיהם זה מעשה כשפים, הרי שמופת זה עשאו דרך כישוף, ומופת זה עשאו דרך שדים.
וצריך ביאור החילוק ביניהם? ונראה, דבגמ' שם הביאו ראיה דבלהטיהם הוא מעשה כשפים, מהנאמר (בראשית ג') להט החרב המתהפכת, וברש"י שם פירש מהי הראיה שיש להביא מפסוק זה, ויש להבין זאת.
עוד באתר:
אלא דאיתא שם בגמרא דאין השד שולט בדבר הפחות מכשעורה, דביותר מכשעורה מכניף ליה (אוסף אותם)ובפחות לא מכניף ליה, הרי דמעשה שדים אינו דמיון להפוך דבר הנראה לעין הרואה לדבר אחר, אלא עיקרו שמביא את הדבר שאיננו בנמצא לפנינו לכאן.
אמנם מעשה כשפים עיקרו דמיון, שמהפך הדבר עצמו הנמצא כאן שיהיה נראה כדבר אחר לגמרי, ובזה שונה הוא ממעשה שדים. ומביא שפיר ראיה מהפסוק דלהט החרב המתהפכת, דהחרב בעצמו היא מתהפכת ונעשית לדבר אחר וזהו מעשה כשפים, אבל מעשה שדים אין הדבר מתהפך לתמונה אחרת, אלא מביא דבר זהה ממקום אחר לכאן.
ולפי זה מעשה שדים כשנעשה הדבר במים שכידוע גורם המים להחזיר הדבר לקדמותו, לא יתבטל במים כיון שזה הדבר אינו דבר הפוך שבראית המים חוזר הוא לקדמותו, ורק מעשה כשפים שבאמת הוא דבר אחר ונתהפך לדבר הנראה לעיניים עתה, א"כ כשבא על המים חוזר למה שהיה בראשונה.
ומעתה מדויק, שבמופת של המטה שלא היה על המים, לכך אמר הכתוב בלהטיהם שהרי הספיק להם מעשה כשפים, אבל במכת דם שהייתה על המים לא יכלו לעשותו במעשה כשפים, שאילו היו עושין כן היה חוזר וניעור כבראשונה, וע"כ אמר הכתוב בלטיהם שהוא מעשה שדים שהביאוהו ממקום אחר ומחליפו עם המים שהיו באותו מקום.
-
עוד נאמר בפרשה: "והדגה אשר במצרים מתה ויבאש היאור ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור....ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם" (ז' כא')
ולכאורה יש להבין, לשם מה מודיעה לנו התורה ש"הדגה אשר ביאור מתה", הלא עיקר "מכת הדם" לא באה בשביל מיתת הדגים ביאור, אלא עיקר מכתם הייתה במה שלא נשאר להם מים לשתות א"כ מדוע הוצרכה התורה לפרט את העונש הצדדי שיש במכה זו, שגם הדגה אשר ביאור מתה.
ועונה על כך האור החיים הקדוש נפלא, שע"י מיתת הדגה יש בידינו "סימן" שלא היה הדם רק במראה וחזות בלבד לדמיון בעיני בני אדם כדרך מעשה הכשפים, אלא מכת הדם היתה ב״ממשות של דם ממש״ - במראה ריח וטעם של דם, והראיה לזה - שהדגה אשר ביאור מתה ויבאש היאור, וזה יהיה להם לאות עולם - כי מעשה האלקים משנה את הטבע ממש, ואינו רק למראה עינים כדרך מעשה החרטומים.
עוד מקשה רבינו ה"אור החיים" הקדוש היכן מצאו החרטומים 'מים' בשביל להפוך אותם בלטיהם לדם, הלא מפורש במקרא "על נהרותם, על יאוריהם, ועל אגמיהם, ועל כל מקווה מימיהם, ויהיו דם, והיה דם בכל ארץ מצרים, ובעצים ובאבנים".
ופירש רש״י שם, נהרותם- הם נהרות המושכים, כעין נהרות שלנו. יאוריהם-הם בריכות ניגרים העשויות בידי אדם משפת הנהר ליאור, ונילוס מימיו מתברכים, ועולה דרך היאורים ומשקה השדות. אגמיהם- קבוצת מים שאינן נובעין ואינן מושכין אלא עומדין במקום אחד.
ומפורש עוד במדרש [שמו״ר ט. י ־ יא] "ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם, מה שבקיתון. והי׳ דם בכל ארץ מצרים, אפילו מה שמצרי רוקק דם היה. מהו ובעצים ובאבנים, חז"ל אומרים, אף עבודת כוכבים שלהם לקה בדם. ד"א ובעצים ובאבנים, שהיו המים ששותין עם יהודי בכלי אחד או בכלי עץ או בכלי אבן נהפכין בפיו לדם.
וי"א, אף דימסאות(מרחצאות) ובתי כסאות שלהם לקו בדם. וכשהי׳ אחד מהם הולך ויושב ע״ג המטה או ע״ג האבן או ע״ג סלע, היו מפסידין בגדיהם בדם. הרי שלא נשאר במצרים אפי׳ לא טיפה אחת של מים, א״כ במה הוכיחו החרטומים את כוחם.
אלא מתרץ זאת ה"אור החיים" הקדוש בשני אופנים, ראשית י״ל, שלא נתפסה המכה של משה אלא רק במים המגולים, אבל לא היתה המכה במים המכוסים מתחת לאדמה, ועדיין לא נראו החוצה, וכמו שנאמר ״ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות כי לא יכלו לשתות ממימי היאור״.
אולם בפירוש יונתן בן עוזיאל כתב שם, שחפרו המצריים סביבות היאור ולא מצאו מים צלולים. ומשמע בזה לכאורה, שגם המים המכוסים היו בכלל המכה, אך אפשר לפרש את דברי היוב״ע, שלעולם המים המכוסים שמסביבות היאור לא נהפכו לדם ממש, אלא הם לא היו צלולים . לשתיה בגלל עכירותם באדמה הסמוכה לדם.
ועוד מתרץ רבינו הקדוש, שהחרטומים עשו את ־ לטיהם על המים שקנו המצריים מבני ישראל, וכמו שמפורש במדרש שם, א׳׳ר אבין הלוי ברבי, ממכת דם העשירו ישראל, כיצד, המצרי וישראל בבית אחד, והגיגית מלאה מים, ומצרי הולך למלאות הקיתון מתוכה, מוציאה מליאה דם, וישראל שותה מים מתוך הגיגית, והמצרי אומר לו, תן לי בידך מעט מים, ונותן לו ונעשו דם, וכשהיה לוקח מישראל בדמים היה שותה מים, מכאן העשירו ישראל.
א"כ לפ״ז י׳׳ל, שמאותם מים זכים שקנו אותם בדמים - עשו החרטומים את להטיהם ע״י ששינו את מראיהם במראה דם ודמיון כוזב, והמצרים בטפשותם לצד קשיות ערפם לא שתו בליבם להבחין את ההבדל בין אצבע אלקים למעשה החרטומים, שבמעשה משה נהפכו המים ל״ממשות של דם״ ואילו במעשה החרטומים נשתנו המים רק במראיהם בלבד.
שבת שלום
אמיר
