מטלטל • "שמעתי את 'מזמור לדוד' ונזכרתי.."

על הזיכרון.
ספר לי ידידי ר' שמעון גלזר תושב מבשרת ציון.
אבי ז"ל עלה ארצה בגפו בשנת 1939.
כוונתו היתה להביא את אשתו ושלושת ילדיו אחרי שיסדיר מגורים ופרנסה.
פרצה המלחמה, הם נספו עם ששת מיליוני אחינו והוא ניצל.
הוא נישא בארץ שוב ועבר אח"כ לארצות הברית.
בשנת 1976 הוא ואני היינו כחודש בארץ.
בקרנו בין השאר בחיפה והיינו במלון ציון.
זה היה אחר הצהריים. ירדנו לחדר האוכל שהיה ריק מאורחים ומלצר מבוגר שנראה בגילו של אבי ניגש אלינו…
אני רואה עדיין את התמונה…
המלצר עומד לשמאלי, ואבי יושב לימיני ואני בתווך.
השיחה החלה בעברית ועברה ליידיש.
אבי שואל מאין באת? והמלצר עונה מפולין.
אבי אומר גם אני.
באיזה שנה? המלצר, 1939.
אבי אומר: מעניין, גם אני עליתי בשנה זו.
מה עשית בפולין? שואל אבי.
המלצר: הייתי מלצר במלון בלבוב כמו כעת.
באיזה מלון? שואל אבי והמלצר עונה ברליץ.
אבי מתבונן בו ואומר: עבדת במלון בשנת 1938-39?
המלצר: כן.
אבי: אני הייתי באותה תקופה ראש המלצרים שם.
המלצר מזהה אותו ואומר: זה אתה שמיל גלזר!
כן עונה אבי.
הם התחבקו והתנשקו.
ואז אבי מתרחק ממנו קמעא ושואל: אתה זוכר במקרה את מי שעבדה שם כקופאית?
המלצר בתמיהה פולט לעברו: אתה משוגע? הרי זו היתה אשתך…
(בעבר אבי ספר לנו שהיתה לו אשה ושלושה ילדים שנספו. אך שמותיהם נמחקו מזכרונו)
אבי אומר למלצר אבל השם נמחק מזכרוני.
המלצר אמר שמה היה טויבע גולדברג.
את שמות הילדים הוא לא ידע ולאבי לא שב הזיכרון עד מותו.
יתכן שרגשי האשם על כך שבשעתם הקשה ביותר לא היה עמם והוא לא מלא את חובתו כבעל וכאב מחקו את שמם…

—

עוד באתר:

חתונה בחשיכה

חושך בבני ברק: חתנים וכלות נותרו ללא אור ומוזיקה

קובי סגל

תיעודים נרחבים

הרחובות בבני ברק מוצפים: "לא ביקשנו לחיות בוונציה"

שמעון כץ

צפו

הנשיא התרגש: הילד צעד לבית הספר בשלג הכבד

אבי יעקב

מבזק בהול

הלם: כשמני וקשטוק מגלה בשידור שפרצו לו לטלפון

אפי סקקובסקי ומני וקשטוק

על הזיכרון..

הדברים שיובאו להלן נמסרו לי ע"י הגב' רוחמה איגרא בתם של רחל ושמעון נאומבורג (בן דודי) ז"ל.

משפחתה של אימי משפחת פרידמן, נשלחה בשנת 1944
מהונגריה לאושוויץ.
רק אימי רחל שהיתה כבת 12
ואחותה צביה שהיתה כבת 14 שרדו.
לאחר המלחמה הגיעה למחנה
"גורודוניה" בגרמניה, שם חולקו הצעירים לקבוצות. לקבוצה דתית ולא דתית.
את אמי שלחו לקבוצה לא דתית.
בשבת בזמן סעודה שלישית שמעה אמי את הקבוצה הדתית שרה את "מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר".
המילים והמנגינה הזכירו לה את בית הוריה. היא נגשה אליהם. מדריך הקבוצה היה ר' שמחה הולצברג זצ"ל (שלימים התפרסם ונודע כ"אבי פצועי צה"ל ") הוא ניגש אליה ושמע את סיפורה ובעקבות זאת דאג שתועבר לקבוצה הדתית.
במאמר מוסגר עלי לציין כי אחותה הגדולה ממנה זוכרת כי בית ההורים היה לגמרי לא דתי
ואילו אמי זוכרת בדיוק את ההיפך.
בעקבות זאת הגיעה אמי ארצה לקיבוץ "חפץ חיים" הכירה שם את אבי והם נישאו.
נולדו להם חמישה ילדים ויש להם עשרות צאצאים, נכדים ונינים.
האם אמי זוכרת או "זוכרת".
לדעתי, ולא אפרט כאן מדוע, אחותה צודקת.
לאלוקים פתרונים.
הוא זכר אותה והצילה מרדת שחת.
ובין אם שמר את זכרונה
ובין אם שתל אותו לתוכה
ממנו צמח עץ חיי משפחתנו
עץ חיים של תורה ומצוות.
בארץ הקודש.
על כך אתם צאצאיה וצאצאי צאצאיה לבניכם ספרו.
ובניכם לבניהם
ובניהם לדור אחרון.
ובכל שבת בעלות המנחה
בסעודה שלישית
יעלה בזכרונכם ובפיכם הזמר
" ה' רועי…..
כי אתה עמדי"…..
למען יזמרך כבוד
ולא ידום
ה'
א- להי
לעולם אודך.