נאמר בפרשה: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו"(טז' יג')
הדבר תמוה ביותר, כמו שמובא במדרש שכל העדה טענו טענה זו, כיצד יתכן שקרח שפקח היה, וגדול הדור, ועמו מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות של דור מקבלי התורה, טעו בדבר כה פשוט, וכי לא ראו בעיניהם את שעבוד מצרים ואת הסבל אשר סבלו שם, ובמדבר לא חסרו דבר, ואיך אומרים "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש".
טענה כזו מתאימה אמנם לאספסוף לערב רב ולפחותי העם, אך כיצד יתכן שגדולי הדור יטענו שטות כזו?
עוד באתר:
אלא ביאר הגר״א דסלר זצ׳׳ל (בספרו "מכתב מאליהו" ח״ד) עפ״י משל המובא בספר "שאלות ותשובות לרב האי גאון" (בסימן י״ג): וכן היו מושלים משל, מעשה בשועל אחד שבא עליו ארי לאכלו, אמר לו השועל: מה יש בידי להשביעך, אבל אני אראה לך אדם שמן, שאתה טורף ושבע ממנו. והיה שם גומא (-בור) מכוסה ואדם יושב מאחריו. כיון שראה הארי, אמר לשועל: הריני מתירא מתפילתו של זה שלא יכשילני, אמר לו השועל, לא יגיעו הדברים לא לך ולא לבנך, אולי לבן בנך יגיעו, אבל בין כך אתה שבע מרעבונך ועד בן בנך זמן רב הרבה.
התפתה הארי וקפץ על הבור ונפל שם, בא השועל על שפת הגומא והציץ עליו, אמר לו הארי, הרי אמרת לי שאין הפורענות באה אלא על בן בני, אמר לו השועל כבר יש עוון של אבי אביך שאתה נתפסת בו. אמר לו הארי "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"? אמר לו השועל ולמה לא חשבת כן מתחילה?!
ומסיים רב האי גאון: כמה מוסר יש במשל זה.הלקח ממשל זה הוא שהמפריע העיקרי אצל החכמים שאינם מאמינים הוא התאווה. כאשר התאווה מתגברת על האדם לא די שאין חכמתו מצילתו, אלא חכמתו מסייעתו להטעות את העולם ולהוליכם בדרכו המעוותת.
אותם חכמים משפיעים על שאר בני אדם שגם הם יקבלו השקפתם הטפשית ומטעים אותם להאמין כאילו דרכם סלולה בחכמה.וזה המוסר אשר התכוון רב האי גאון במשלו. גם הארי, מלך החיות, נפל ברשת השועל אך משום שנתאוה לבשר קצת יותר שמן. לכן מה שהבין בנקל לאחר שנענש ונסתלקה נגיעתו, לא הבין מתחילה, כשתאותו משלה בו. זאת היא הסיבה אשר אמרו כולם טענות משונות אלו, כי התאווה שלטה בהם וגרמה להם לאבד את כל חכמתם אשר להם.
-
עוד נאמר בפרשה: "ויעלו מעל המשכן קרח ... נצבים פתח אהליהם ונשיהם ובניהם וטפם״ (טז, כז)
פירש רש״י - בא וראה כמה קשה המחלוקת שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות, ובית דין של מעלה עד כ׳ שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים.
הקשה רבינו בחיי לכאורה מה חטאו קטנים המוטלים בעריסה ומה פשעו הטף, שיהיו בכלל העונש, והשם הצדיק לא יעשה עוולה, ע״ש מה שכתב שרק ע"פ הקבלה אפשר להסביר זאת.
דבר מזעזע כותב רבי חיים זייצ׳יק זצ׳׳ל, חמורה היא המחלוקת, ונפוצה ומתפזרת באויר, ואותם נגיפים וחיידקים פוגעים אף ביונקי שדים המוטלים בעריסה, נושמים זאת לתוכם ונשתרש בהם אף ללא ידיעתם, וכאשר יגדלו יתעורר בהם אותו שורש רע ויתגלו כל הפגמים שנחקקו בנשמותיהם.
מוצאים אנו עוד בדברי חז״ל עד כמה חמורה היא המחלוקת, שאפילו מחט קטנה שהיתה שאולה ביד ישראל מידם, נבלעה עמהם. וכל כך למה? כתוב בספורנו: ״שלא יזכו שיהנו הצדיקים בעמלם״ - עד כדי כך חמור עוון המחלוקת שאפילו ממונם אין ראוי לצדיקים להנות מהם.
כתוב במדרש רבה בבריאת העולם בכל יום נאמר ״כי טוב״, לבד מיום השני שלא נאמר בו "כי טוב", למה? אמר ר׳ חנינא שבו נבראת המחלוקת! איזה מחלוקת, הרקיע שהוא מחיצה המבדלת ומפרידה בין המים העליונים לתחתונים נברא באותו יום. אמר ר׳ טביומי, אם מחלוקת שהיא לתיקונו של עולם ולישובו של עולם אין בזה כי טוב, מחלוקת שהיא לערבבו ולקלקולו על אחת כמה וכמה.
וכתב הגר״ח פלאג׳י זצ"ל בענין המחלוקת (בספרו ״תוספת חיים״) אני הגבר ראתה עיני מיום שעמדתי על דעתי, כי כל איש ואשה משפחה ומשפחה מדינה ומדינה עיר ועיר שהיו ניניהם מחלוקת, לא יצאו נקיים שתי בעלי המחלוקת, ונלקו בין בגופם ובין בממונם ד״ל. ומי שיש לו דעת יעמיק מאד בזה, ולעולם יהיה מוותר משלו בין בגופו בין בממונו בין בכבודו, ויצא הפסדו בשכרו, שיהיה לו שכר טוב בעוה״ז ובעוה״ב, מסיבת היותו "אוהב שלום ורודף שלום".
עוד כתב הגר״ח פלאג׳י זצ"ל (בספרו ״כף החיים״ סי׳ כ״ז) ואני הגבר ראתה עיני, שבכל בית שהייתה בו מחלוקת בערב שבת קודש לעת ערב או בליל שבת, היה בדוק ומנוסה כי רעה נגד פניהם, ולא יצאו נקיים באותו שבוע באיזה מקרה רע, דוק ותשכח.
ופעם אחת בליל שב״ק בשנת תקע״ה שמעתי שהשכן היה עושה קטטה עם אשתו אחר הקידוש על דבר מאכל, ותיכף קמתי מעל שולחני והלכתי וישבתי על שולחנו, וכשראו אותי נבהלו וחפזו לעשות שלום ביניהם. ובכל פעם שהיה רואה אותי היה מחזיק לי טובה, ואומר לי, אותו הלילה היתה לי לאות ולזכרון כל ימי חיי, ומאז לא עשיתי קטטה עם אשתי אף שעברו ימים ושנים.
ומי שמונע עצמו ממחלוקת נלמד ממעשה נפלא את גודל הזכייה בהימנעות ממחלוקת.
המקרה אירע בירושלים, לפני כמה דורות, אשה אחת (מספרים זאת על אמו של מרן הגרי"ש אליישיב זצ"ל) שתלתה כביסה בחצר הבית (בימים ההם היה יום מיוחד בשבוע, שהיה נקרא יום כביסה, יום זה היה עובר מתוך מאמץ ועבודה מפרכת). לאחר תליית הכביסה עברה בחצר שכנה שלא היתה מרוצה מכך שהכביסה תלויה בחצר.
היא הוציאה מספריים, חתכה את החבל וכל הכביסה נפלה ארצה ונתלכלכה. אותה אשה שהכביסה היתה שלה הבליגה על כאבה ועל עוגמת הנפש שנגרמה לה. במקום לריב ולתבוע את עלבונה, היא החליטה לכבס שנית את כל הכביסה, למרות הטירחה המרובה והעבודה הקשה. לאחר מכן, תלתה את הכביסה בחצר הסמוכה ולא אמרה דבר, למרות הכאב הגדול.
בערב כששב בעלה מבית המדרש רצתה האשה לספר לבעלה את אשר עבר עליה ולשפוך את לבה לפניו. אך לבסוף התגברה על עצמה ולא סיפרה לשון הרע. לפתע דפקה השכנה בדלת ובקשה סליחה בלב מר.
אמרה לה: כבר קבלתי את ענשי, בני הקטן שוכב בבית וקודח מחום גבוה, אנא סלחי נא לי על פשעי. האשה הצדקנית אמרה לה שהיא מוחלת לה בלב שלם ואף איחלה רפואה שלימה לילד החולה. האשה הצדקנית זכתה להפקד לשנה הבאה בבן תלמיד חכם שמאיר את עיני ישראל בכל העולם.
שבת שלום
אמיר
