מטעמים לשולחן שבת: פרשת עקב \ הרב אמיר קריספל

"למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם" (ח',ג')

המגיד מדובנא זי״ע הסביר את משמעות פסוק זה בדרכו ע"פ משל נחמד: עני הגיע לכפר אחד, שבו התגוררו שתי משפחות יהודיות זו מול זו. האחת, משפחתו של יהודי יקר, מכניס אורחים ובעל חסד, והשנייה, משפחתו של קמצן, רע לב ורע עין.

איתרע מזלו של העני, והוא פנה אל ביתו של הקמצן הרע. הוא פנה אל בעל הבית ובקש לאכול דבר מה. כששמע בעל הבית הקמצן את מבוקשו של אותו הלך עני, ענה לו בתמיה: לאכול? בזעת אפך תאכל לחם! הוא הוציאו אל החצר והראה לו על ערמת גזעים. ״אם תחטוב את העצים האלו להסקה, תקבל אוכל לשובע״! לא היתה לעני ברירה. הוא עבד בפרך, ולפנות ערב סיים את מלאכתו. משהתייצב לפני בעל הבית, יצא עמו אל החצר, סקר את המלאכה ואמר לעני בשביעות רצון: טוב ויפה. הארוחה מחכה לך בבית ממול!… הודה לו העני מקרב לבו, והלך לבית שמנגד. שם קבלוהו בסבר פנים יפות, וערכו לפניו שלחן גדוש מטעמים. משאכל ושבע, הציעו לפניו את מיטתו והוא פנה ללון. בבוקר השכים והלך לדרכו. לימים, ישב בחברת חבריו והם שוחחו – כדרכם של קבצנים הנועדים יחדיו – על נדודיהם ועל קורותיהם.

עוד באתר:

צפו

תיעודים מרהיבים מהרחפן: הרחובות נצבעו בשחור

שמעון כץ

זעקה נוקבת

"מה קורה איתנו, למה בחורים מטפסים ומסכנים את עצמם?"

פנחס בינדר

בלחנו של משה ולדר

אקטואלי שכואב: שי וינר בסינגל חדש - "אל תדאג"

אליעזר חסיד

נמנע אסון

"רד לרצפה": כך נעצר החשוד שאיים להרוג יהודים

גדי פוקס

פתח העני וספר על המקרה שקרהו בכפר פלוני. בעל הבית העבידו בפרך, אבל לאחר מכן גמל לו בארוחה הגונה והציע לו מקום לינה. תמהו הקבצנים איש אל רעהו: ״לא יתכן״, אמרו, ״מתגוררות שם שתי משפחות, אצל האחת יעבידוך בפרך ולא יתנו לך פת קבר, והשניה מכניסת אורחים ללא כל גמול״. אבל בדידי הוה עובדא – התעקש העני. חטבתי עצים בחצר הבית, והסעודה הוכנה לי בבית ממול! צחקו הכל וקראו: האח, נפלת בפח! יגעת בחינם, וכל עמלך היה לריק – אילו היית פונה בתחילה לבית השני, היו מגישים לך אותה ארוחה, ובחנם, בלא כל טורח!..

סיים המגיד מדובנא זי״ע את משלו ואמר: כך גם לפעמים אנו מתנהגים, אנו עמלים ועובדים ללא הרף, ומבזבזים הרבה כח ועמל בשביל להשיג עוד משהו ועוד משהו, אבל בסוף מראים לנו כי הפרנסה נמצאת למעלה, משמים פותחים בפנינו פתח של הצלה שכלל לא חשבנו עליו, ואילו היינו פונים בתחילה מיד לאותה מקום מלמעלה כבר מזמן מזמן היינו נושעים, ובחנם בלא כל טורח!..

"כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"!

וכידוע מסופר על הרה״ק רבי לוי יצחק מברדיצ'ב זי״ע שראה פעם איש אחד הולך בחיפזון רב. שאלו הצדיק: למה אתה רץ כל כך? השיבו האיש: אני רודף אחרי פרנסתי. אמר לו הצדיק: וכי מנין לך שפרנסתך הולכת לפניך, שאתה רץ אחריה להשיגה? אולי היא נמצאת מאחריך ונמצא שאתה בורח ממנה…

"ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה" (ח, ד) פירש רש"י, "ורגלך לא בצקה, לא נפחה כבצק כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות". לכאורה משמע, שבנ"י הלכו יחפים, והנס היה, שעל אף זאת לא בצקו רגליהם.

ומקשה השפתי חכמים, הרי בפרשת כי תבוא כתוב במפורש "ונעלך לא בלתה מעל רגלך", משמע שהיו להם מנעלים.
ומתרץ על זה השפתי חכמים:

א) בפרשת כי תבוא מדובר ביוצאי מצרים, שיצאו ממצרים עם נעליהם, ואילו כאן מדובר במי שנולד במדבר.

תירוץ ב) מובא גם בשם הברטנורא שכולם היו עם נעליים, כאמור בפרשת כי תבוא, שנעשה להם נס שלא בלה המנעל. וגם כאן בפרשה, כשרש"י כותב "לא נפחה כבצק כדרך הולכי יחף", אין הכוונה שהלכו יחפים, אלא להיפך: שהואיל וכאמור נעשה להם נס ולא בלה המנעל, ממילא לא הלכו יחפים, לכן לא בצקו רגליהם כדרך הולכי יחף (דהיינו, לא בצקה רגלם כפי שהיה קורה להם אילו היו הדברים מתנהלים בדרך הטבע, שהיו נעליהם מתבלות והיו הולכים יחף).

תירוץ ג) בעל "התרומת הדשן בספרו "ביאורי מהרא"י" תירץ שהחלק שהיה סביב הרגל לא בלה, כי לא השליט הקב"ה באותו מקום ריקבון, אבל מה שתחת כף הרגל שרגיל להיקרע מחמת הדריסה, לא הגן עליו כי לא רצה לעשות נס גלוי נגד הטבע, ולכן רגלך לא בצקה.

תירוץ ד) רבינו בחיי מסביר שכל השבטים אכן הלכו עם נעליים ועליהם נאמר "ונעלך לא בלתה", אולם שבט לוי שהיו נושאים את הארון על כתפיהם הלכו ללא נעלים ועליהם נאמר "ורגלך לא בצקה".

תירוץ ו) על הפסוק "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" הסביר רש"י שחסרי כח מחמת חטאתם היה הענן פולט אותם ובעל הטורים מסביר שהיו אלה שבט דן שהיה ביניהם פסל מיכה, ולגבי הפסוק "ויחנו ויסעו" שואל הש"ך וכן החיד"א שהיה צריך לכתוב "וילכו", אלא הסבירו שבאמת בני ישראל במדבר לא הלכו כלל, אלא היו יושבים על הענן והענן היה מוליכם ממקום למקום כעין ספינה בים, ולפי זה מיושב הדבר היטב כי אלה שהיו בתוך הענן, לא היו זקוקים לנעליים, ועליהם נאמר "ורגלך לא בצקה", ושבט דן שהיו מחוץ לענן היו זקוקים למנעלים עליהם נאמר "ורגלך לא בצקה".