אתם יודעים שלא רק שעונים מתקתקים... לעיתים מתקתק לו המצפון וזה דוקר ומנקר ועד שזה עובר...
מעשה שהיה כך היה: בערב רגיל למדיי בו היינו בבית, בעלי ואני, לפתע בעלי נזכר שעליו לתקן את הכספת: "משהו השתבש שם". אני המשכתי לקרוא, מבלי להתייחס יותר מידי, עד שנשמעו באוזניי קולות של פליאה, וקריאה. נו, כמה אפשר להתעלם, קמתי ממקומי תוך כדי שאלה: "מה קורה?..." לא הספקתי לסיים את דברי ולנגד עיניי- השעון. השעון הנהדר, הנפלא, היפה. שעון הזהב, מעשה ידי אומן, שאבד לי כל כך מזמן. השמחה היתה גדולה, אך מהר מאד האפיל עליה ענן אפור של בושה...
השעון הזה, הופקד בכספת ביתנו לפני שנסענו להודו, יחד עם כל התכשיטים שלי. כששבנו הכל יצא מהכספת למעט אותו שעון. אחרי חיפושים יסודיים בבית הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שהשעון נגנב. ואז התעוררה השאלה מי הוא הגנב?
מיד כולם הפכו לחשודים. כל מי שעבר בביתנו כשלא היינו, וכל מי שביקר שם כששבנו. אמי היקרה נהגה לומר: "הגנב עשה עברה אחת, האיש שגנבו לו עושה עשר..." זה היה נכון מאד, אולי אפילו מחמיא...לא הפסקתי לחשוד. וכמו בכל סיפור מתח, גם כאן היה חשוד עיקרי, ובמקרה שלי זו היתה עוזרת הבית שלי, שהגיעה לנקות בהעדרנו. החשדות כלפיה אף התעמקו, כששאלתי אותה האם ראתה את השעון והיא בלי היסוס הביאה לי סווטש ישן. כאילו שהיא לא יודעת על איזה שעון אני מדברת...זהו זו היא!
ניסיתי לא לעשות עניין, אבל מבפנים רעשתי וגעשתי. הגשתי תלונה לחברת הביטוח, קיבלתי את הכסף, אך דעתי לא נחה. וככל שחיפשתי שעון אחר ולא מצאתי אף אחד שישתווה לו הלכה ותפחה עוגמת הנפש שלי. עד לרגע זה ממש, בו אני עונדת חזרה את השעון ומרגישה את המצפון נוקף...
