כוחו של תמרור עצור: פרשת כי תבוא \ הרב נהוראי משה אלביליה

זה אולי המוטו של כל בית ספר או תלמוד תורה באשר הוא: "כאן אנו מחנכים למצוינות, ערכים, ומידות טובות". לא סתם זה יוצא ראשי תיבות מע"מ…

מס ערך מוסף שכל אחד מבקש לשלם עליו בחינוך ילדיו, במסגרות מתאימות לאופיים ולכישוריהם של ילדיו, ושיהיו בעזרת השם אנשים שומרי תורה ומצוות, מקפידים על קלה כבחמורה, ומעל הכל בני אדם אנושיים ולבביים, לקנות ערכים של בין אדם לחבירו בכל שנות לימודיהם, ועד כדי כך ישנם אנשים שמוכנים להקריב עוד דברים שהם חלק מהם בשביל חינוך ילדיהם, ולא חסרים סיפורים לרוב…

כך היא השאיפה של כל הורה בין אם זה אבא או אמא, שילדיו יהיו הכי מצויינים שיש, וגם אם הם אולי לא מצליחים, שאנו מרגישים שאולי אנו לא מספיק טובים בחינוכם, והחינוך למצוינות שלנו אולי לא כל כך מתאים, תמיד להיות שם בשבילם…

בפרשת השבוע שלנו אנו פוגשים חינוך עצמי מסוג אחר, בתורת הביכורים נאמר (כו, א-ב): "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה וירשת וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נותן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם".

"ראשית"…

תיקח את ההתחלה, את מה שעשית ועמלת וטרחת, תחנך את עצמך להתגבר, ועם זה תתקדם, עם החינוך העצמי הזה בגלל ה"ראשית".

ולא בכדי מצוות הביכורים שהיא מצוות ההתחלה, נעשית בפרסום גדול כמו שנאמר במשנה במסכת ביכורים (ג,ב) שהאדם שלקח את הפרי משדהו, מסמן אותו, ומעלהו לירושלים, והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם כשעוברין לפניהם וכו', אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה".

מצווה בפומביות גדולה ומיוחדת…

ובאמת מה מלמדת אותנו תורת הביכורים, והפומביות הזאת בה נעשית המצווה, לקח לחיינו אנו?

כותב הגאון המופלא ר' חיים זייציק' זצוק"ל, בספרו "מעייני החיים" וזה לשונו: "ונראה כי התשובה על הפומבי שעושים למצווה זו היא, כי כל דבר שהוא ראשית הוא חביב מאוד ויש לו חשיבות מיוחדת, הבכור חביב מאוד אצל אביו ואמו שעל ידו נעשו אב ואם, בבן הראשון רואה האב את צורת עצמו, לפני בנו הבכור לא תיאר מעולם כיצד נראה בן שלו, בבנו הוא רואה בריאה חדשה ומופלאה, ומפני שהוא חביב לו מאוד, והוא יוצא חלציו הראשון, הוא מקדיש אותו להשם יתברך להראות את חיבתו ואהבתו לו, שהוא מקדיש ומעביר על אהבתו מפני אהבת השי"ת.

וכן הפרי הראשון שהוא מאוד חביב ואהוב על האדם שנטעו והצמיחו, הוא פרי עמלו אחרי שחרש זרע ונטר ושמר, ובכיליון עיניים מחכה ומצפה לגידול הפרי, עד שהוא זוכה לראות שהפרי הבשיל ונגמר וראוי לאכילה, אין זה פרי הקנוי לו מן השוק, ולכן איננו מגלה בו ענין, שונה הוא הדבר אם הפרי נתגדל בעמל כפיו, כי אז ההנאה מן הפרי אינה מתחילה מן האכילה, אלא משעה שחרש את האדמה מהיום ומהרגע שבו זרע והשקה.

לא פעם יעמוד בעל השדה או הפרדס והכרם, ויתבונן שעה ארוכה בעינים עורגות על הפירות, קשה לו להינתק מהם, הוא רואה בעיני רוחו כיצד הם גדלים מרגע לרגע, ואף בשעה שהוא פורש מהם הרי הוא חוזר על עקביו ונפנה שוב להתבונן בהם, הוא מצפה כל העת מתי יגיע הפרי לגמר בישולו, ואף על משכבו הוא הוגה בזה, וכאשר הוא מגיע לשעת האכילה, הוא חש בו טעם כפול, טעם הפרי וטעם היגיעה, היינו חדוות היצירה, וכו'.

מסיבה זו (סיבת ה"ראשית") עשו כבוד ופרסום כה גדול למביאי הביכורים כי הם נתנו את הראשית והקדישו את נקודת החביבות שיש בה".

הלקח מדבריו נפלא ביותר – מדוע באמת מפרסמים את מצוות הביכורים ועושים אותה בפומביות כל כך גדולה?

בשביל אותם אלה שהקדישו את "הראשית" !!!

הקדישו את מה שבשבילם חשוב !!!

שהם טרחו עליו והזיעו!!!

הפרי פשוט מחנך אותנו!!

שאדם, שאפילו שהוא לכאורה אדם פשוט, טרח, זרע, ויגע בגידול הפירות, הוא יבדוק בכל פעם ופעם את מצבם, ומיד כשיבשילו הוא יחשוק בכל לב לאוכלם, באה התורה ואומרת לו "שים כאן, תמרור עצור"!!!, סמן את הפרי ותעלהו לבית המקדש, ובגלל זה, בגלל ה"עצור" ששמת, והתגברת על הרצונות שלך, יעשו לך כבוד כל כך גדול שהקדשת לה' יתברך את נקודת החביבות שיש לך בתוככי ליבך, הקדשת את כל כולה לשמים!!

ועל זה באה התורה ואמרה שבגלל זה: "לעשות למביאי הביכורים את הכבוד הכל כך גדול שיכול להיות!!!, כי אין לנו מושג על גודל ההקרבה שלהם!!!

מפעים!!

ונסיים במעשה קצר אך עוצמתי ביותר (מעייני החיים, שם):

"פעם שאל אחד התלמידים את הסבא מנובהרדוק זצ"ל עצה, איך להסיר ולבטל את הנאת הכבוד שהוא חש בשעה שהוא קונה בגד חדש, בשעה שחבריו לבושים בגדים משומשים במשך זמן רב? השיב לו הסבא, כי יתן את הבגד במשך השבוע הראשון לחבירו שילבישנו, ורק אח"כ ילבש אותה לעצמו, מפני שכל הנאת הכבוד הוא בראשונה".

לחנך את עצמנו ואת תוך תוכנו, להתגבר!!!

וזהו נקודת החשיבות הגדולה ביותר.. 

המאמר נכתב לרפואת:

יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.

דוד בן שמחה הי"ו.

יפה בת זוהרה תחי'.