התלבטתי מאוד אם לספר לכם משהו שעובר עלי בימים האחרונים.
לאחר מחשבה רבה, החלטתי שזה יותר מדי חשוב בשביל לשמור את זה בבטן, אז תהיו איתי שתי דקות כי זה כנראה הפוסט הכי חשוב שכתבתי אי פעם, וחשוב לי מאוד שתשתפו ותעבירו את המסר הזה הלאה.
היום אני יוצא מבידוד, אחרי שנדבקתי בנגיף הקורונה ונאלצתי להיכנס לבידוד. מי שמכיר אותי יודע כמה זה קשה לי, להישאר בין ארבע קירות במקום להיות בשטח, לפקד על צוות זק"א בתאונה חלילה וחס, להגיש עזרה ראשונה לפצועים ל"ע, ובעיקר בעיקר לנהל את מפעל החיים שלי, ארגון 'עזרת אחים', שנותן לי חיים ומשמח אותי בכל רגע על כך שזכיתי להקים אותו בעשר אצבעותי.
עוד באתר:
אבל בידוד זה בידוד. לא עושים צחוק. נשארתי עם בני משפחתי, שיחקתי עם הילדות, שוחחתי עם הבנים, וגם אכלתי שלוש ארוחות ביום עם אשתי היקרה… כבר כמעט שכחתי את ההרגשה הזאת.
אז מה המסר הכל כך חשוב שהוא רוצה לומר לנו, אתם בוודאי שואלים. אל תדאגו, הנה זה בא:
חבר'ה, אתם לא מבינים כמה שמחתי עם כל טלפון שקיבלתי. כל חבר או ידיד או מכר שעבר בחוץ וצעק לי מהחלון 'אבריימי תהיה חזק, אוהבים אותך', כל משלוח הכי קטן שהניחו לנו ליד הדלת, אפילו אם זאת עוגה שאין לנו מה לעשות איתה כי כבר קיבלנו הרבה עוגות אחרות.
כל חבילה שהגיעה, הילדים פתו אותה בצהלה, חיפשו אם יש גם משחק או רק ממתק.
ואשתי נהנתה מאוד מזרי הפרחים ששלחו לנו.
ואני פתחתי את המעטפות, קראתי את מכתבי הברכה והחיזוק.
תבינו, להיות בבידוד זה דיכאון.
כל דבר קטן ששובר את הדיכאון הזה, הוא מבורך.
ושלא תבינו לא נכון, לא השתעממתי בכלל.
עבדתי כמעט כרגיל, כתבתי מיילים, הרמתי טלפונים שלחתי הוראות, פתרתי בעיות, גייסתי מתנדבים, חילקתי משימות.
אבל הייתי מבודד. אשתי לא הרגישה טוב, חלק מהילדים היו קצת חולים, ההרגשה מדכאת.
וכל פעם שהגיע עוד משהו, עוד איחול החלמה בווטסאפ או ברכת החלמה, כל התייחסות עשתה אותי מאושר, לפחות לאותו רגע.
עכשיו, אני חושב על עצמי.
אני הרי לא בנאדם מסכן. תמיד אומרים לי שאני האיש הכי שמח בחדר… יש לי חברים מכאן ועד אמריקה, וידידים בלי סוף. אני עומד בראש משפחה, יש לי אשה נפלאה, ילדים חמודים, נכדים מתוקים, אני חבר בקהילה מדהימה, כולם מכירים אותי ואני מכיר את כולם.
אני אמור להיות האיש שהכי הכי לא צריך יחס בעולם, לא חסר לי יחס.
ובכל זאת שמחתי כל כף עם כל אחד.
אז איך מרגישה אותה אם חד הורית שגרה בדירה קטנטנה ונמצאת בבידוד? איך מרגיש אותו קשיש אלמן שנמצא לבד ואסור לו לצאת מהבית למשך שבועיים או יותר?
תחשבו על זה.
איך מרגישים הורים לשישה או שבעה ילדים שלכודים יחד איתם בבית, ואין להם כזאת מעטפת תומכת כמו לי, והמצב הכלכלי שלהם קשה והם מתמודדים לפעמים גם עם קשיי קשב וריכוז של חלק מהילדים ועם צפיפות בבית ועוד ועוד.
כמה הם זקוקים לאותו יחס חם, לאותה מילה טובה, לאותו משלוח קטנטן.
אני לא יודע מה אתכם, ידידיי, אבל אני אבריימי קאפ, הגעתי למסקנה שעד עכשיו לא עשיתי מספיק.
עשיתי הרבה, אני לא מזלזל במה שעשיתי בסייעתא דשמיא ובעזרתם של כל המתנדבים המסורים – למענם של חולי הקורונה והמחויבים בבידוד. אבל זה לא מספיק.
ברגעים הקרובים אני יוצא מהבידוד בעזרת ה', עם החלטה נחושה: כל מה שהשקעתי מעצמי עד עכשיו, היה נחמד, אבל עכשיו אני אשקיע פי שלוש בעזרת ה'.
בסופו של דבר, העובדה שחליתי הייתה לטובה.
גם כי למדתי על בשרי כמה העבודה הזאת חשובה, וגם כי עכשיו אני יכול בעצמי לעזור לחולים מתוקף היותי 'מחלים מקורונה', ולא רק על ידי שליחים ומתנדבים אחרים.
אז שנהיה כולנו בריאים, ועד שהקורונה הזאת תעבור מהעולם בעזרת ה', בואו נשים יותר לב לחולים, גם אם נראה לנו שהם מסתדרים ושהם ממש לא זקוקים לעזרתנו.
תסמכו עלי, הם זקוקים לה ועוד איך.
אבריימי קופ
