לאחר המפגש של אליעזר עבד אברהם עם רבקה אמנו ונתינת הצמידים על ידיה, והיא חזרה לבית אמה וסיפרה את כל המעשה. נאמר: 'וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן'.
רבינו האור החיים הקדוש מוצא פה נקודת זכות אצל לבן, שסיבת הריצה שלו היתה למטרת קנאה ומחאה, שאיש זר דיבר עם אחותו והתנהג עמה בקירוב הדעת. ולכן רץ לקנא את קנאת אחותו, ורק לאחר ששמע את כל פרטי הסיפור, הזמין את אליעזר לבוא לביתם.
רבינו הקדוש מוסיף וכותב, על פי מאמר רבותינו ז"ל שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שום שכר בריה. וגם כאן ה' יתברך לא קיפח את שכרו של לבן. וכתב עליו בתורתו הקדושה 'ושמו לבן' כדרך שכתוב אצל צדיקים. 'ושמו בועז', 'ושמו מרדכי'. ולא להיפך 'ולבן שמו' כמו שכתוב אצל רשעים 'נבל שמו'.
עוד באתר:
למדנו מכאן, שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, ואפילו רשע שעשה מעשה טוב, צריך לתת לו את שכרו.
[אור החיים חיי שרה פרק כד פסוק כט]
