לכל משפחה כמעט יש קרוב משפחה שנסע למירון, הלחץ החרדה ובעיקר חוסר האונים הינם טראומה רגשית משמעותית לכל מי שהיה שם. איך מונעים את הזליגה של הטראומה להמשך החיים? איך מונעים פגיעה ריגשית ונפשית מתמשכת? או איך בעצם משאירים את האירוע הקשה מאחורה וממשיכים בחיים של צמיחה ובטחון?
פוסט טראומה נגרם מחוסר אונים שהתקבע בעקבות טראומה. חשוב לדעת שלתגובות הראשונות יש השפעה קריטית על החוסן הנפשי העתידי של המשתף באירוע.
ואלו הדברים הראשוניים החשובים שחשוב מאוד לדעת כדי למנוע התפתחות פוסט טראומה.
- להקשיב. אך חשוב מאוד לא להכניס את הפחדים של מי שלא היה באירוע לסיפור, אלא להקשיב, במידה מסוימת התגובה של השומע יכולה להשפיע על קיבוע הטראומה בנפשו של המשתתף באירוע.
עוד באתר:
- גם אם המגיע ממירון משדר חוסר אונים, חשוב שהמסייע ימקד את הקשב של מי שהיה באירוע. מיקוד הקשב נעשה בעזרת שאלות קונקרטיות מה קורה כאן ועכשיו.
- חשוב שהמסייע עצמו לא יכנס לסחרור ריגשי.
- חשוב לסייע לנוכח באירוע ליצור רצף של זמן ופעילות מלפני תחילת האירוע עד לסיומו או עד להגעה הביתה. כלומר לשאול שאלות קונקרטיות וממקדות, היכן עמדת? מה ראית? מה שמעת? מה קרה מיד אחר כך? איך חזרת לאוטובוס/הביתה? וכן הלאה.
- חשוב שהאדם שנכח באירוע יחזור למהלך החיים. לא מסכן חסר כוחות, וחסר אונים (אפשר לדבר על זה אחר כך) אלא אדם בוגר משמעותי שיש לו כוחות ומסוגלות, להתמקד אך ורק במה שהוא כן עשה. הלך, נסע, עזר וכו'. שהתגובות ינכיחו היכן הוא פעל, איך הוא מסוגל ומה הוא כן הצליח לעשות ולפעול.
- במקרה והחוזר ממירון לא הולך מיד לישון כדאי לגייס אותו להכנות לשבת, לעבודות קלות ומובנות (להוריד פח, לשים צלחות על השולחן וכו').
חשוב מאוד לשים לב ובמקרה הצורך לפנות להתייעצות ולטיפול מקצועי. לא לחשוש לפנות לעזרה.
הכתוב כאן מבוסס על מודל מעש"ה
הדר ארציאל M.A. מטפלת נפשית במצבי חירום ופוסט טראומה 055-7216918.
