בין המצוות המעניינות הרבות שמונה התורה בפרשת "כי תצא" נמצאת מצוות "מעקה" – המצווה לבנות גדר סביב הגג, פן יפול מישהו מן הגג וייפגע. בהקשר הרחב יותר, זה כולל איסור "להחזיק כלב מסוכן, או להחזיק בבית סולם רעוע" – להחזיק בין רכושנו כל דבר שעשוי לגרום לאדם אחר פגיעה או פציעה.
הפרשנים מבחינים במינוי המוזר שבו משתמשת התורה "כי יפול הנופל ממנו". עוד בטרם הוא נפל, התורה מכנה אותו בשם נופל. רש"י מבאר "למרות שאכן מגיע לאדם זה ליפול משמים, אל לך להיות זה הגורם לפציעתו".
אדם מטפס על הגג שלי , מחליט לעשות גלגלון אל קצה הגג, מחליק ונופל ושובר את אפו. יכולתי להאשים את טפשותו, את מזג האוויר או את אלוקים עצמו (שכן שום דבר לא קורה שלא ברצון אלוקים), אך התורה אומרת, כי עליי לראות את עצמי כאחראי. כיוון שמדובר בבחור מן הסוג שמתואר כאן, היה סיכוי טוב שזה יקרה בלאו הכי, אבל העובדה שזה קרה על הגג שלי, משמעותה שזוהי אחריותי – ואפילו רק בשל העובדה שיכולתי למנוע זאת.
הביטוי Jewish Guilt רגשי אשמה יהודיים – נכנס לספרות האמריקנית לפני מחצית המאה, ומאוחר יותר – גם לתריסרי סרטים ורומנים אמריקאיים.
ביטוי זה מעלה דימוי קריקטורי של עיסוק עצמי נוירוטי: האב היהודי, אשר ששים שנה מאוחר יותר עדיין רואה את כשלונותיו של בנו באשמת העובדה שהוא לא היה יכול להרשות לעצמו לקנות לבן את האופניים שהוא רצה ליום הולדתו השביעי;
האם היהודייה שמשוכנעת בכך שכשלונה להרשים את המנהלת שלה הוא הכישלון שהפך את משפחתה לכבשה השחורה של החברה למשך כל הדורות הבאים;
הרב היהודי שמאמין כי כל צרות העולם נגרמות על ידי חטאיו שלו. אכן, השקפה עגומה ופסימית על היקום, המבוססת על היות המשקיף מרוכז מדי בעצמו.
לאמיתו של דבר, זוהי השקפה המבוססת על עיסוק מופרז בעצמי, אולם במובן החיובי ביותר של המילה. והיא לא עגומה ופסימית, אלא זוהי הפרספקטיבה המעודדת והאופטימית ביותר על המציאות בהיסטוריה של המחשבה האנושית.
חישבו על כך: הרעיון שאנו, יצורים שכוח הבחירה ניתן בידינו, הננו אחראים לכל מה שקורה בממלכה שלנו – רעיון זה פירושו גם שדווקא יש לנו שליטה מסוימת על מה שקורה כאן, שההחלטות והמעשים שלנו כן משנים, שכן יש להם השפעה על המציאות. הרעיון שלמרות העובדה שההחלטות והמעשים שלי חופפים רק חלק קטנטן מחייו של אדם אחר, ותחום קטן אף יותר מן ההיסטוריה, הרי מה שאני בוחר לעשות ומה שאני עושה ישפיע באופן עמוק על גורלם של הבחור הרוקד על הגג שלי, על הישגיה של הקהילה שבה אני חי, ועל מהלך התפתחותה של האנושות לאורך הזמן. מה שאני בוחר לעשות ואף עושה, יכול אף להיות ההבדל שבין מוות לחיים, בין כישלון להצלחה.
אם את רואה חברה נוסעת בשביל של הרס עצמי, ואת רוצה לתקן אותה אך אינך מצליחה בכך, זו אשמתך. ההיגיון שמאחורי מסקנה זו הוא עמוק ופשוט כאחד. חכמינו ז"ל הכריזו כי "מלים שבאות מן הלב נכנסות אל הלב". כך שאם מילותייך לא נכנסו ללבו, הסיבה היחידה היא שלא אמרת אותן בכנות מוחלטת. אילו היית כנה באמת – אילו היית מדברת ללא כל מטרה מאשר טובתה של האחרת – אזי מילותייך היו חודרות ללבה והייתה להן ההשפעה המיוחלת..
העיקרון המנחה שמאחורי הפרספקטיבה היהודית אודות המציאות הוא זה: אם אלוקים שם אותי כאן משמע אני משפיעה. העובדה שאני יכולה להשפיע פירושה שזוהי אחריותי לעשות כן. פירוש הדבר גם שיש לי הכוח לעשות כן – שכן הקב"ה לא מטיל עליי משימה מבלי לתת לי את היכולת לבצע אותה בהצלחה.
לעולם לא נשתחרר מ "רגשי האשמה היהודיים" – הם חקוקים היטב בנפשנו היהודית, מתוכנתים בדנ"א הרוחני שלנו. אבל איך הם יפרחו וישגשגו בחיינו?
האם הם יצופו אל פני השטח רק כפסימיות נוירוטית ומשתקת, או שהם יהפכו לביטחון מעצים וליכולת להביא לשינוי ממשי בחיינו, בחיי זולתנו ובעולם בכללותו?
כמובן, זה תלוי בנו בלבד. וככל שנבין טוב יותר את הדינמיקה של תחושת האחריות הזו שאותה אנו נושאים בנפשנו – מהיכן היא באה ומה היא מטרתה ותכליתה – כן נהיה מסוגלים להגשים אותה בהתאם לתפקיד החיובי האמיתי שלה.
את המאמר כתב ינקי טאובר העורך הראשי של אתר חב"ד.אורג
