כמה מרגעי השיא במסע "קול חי" במחנות ההשמדה בפולין היו ללא ספק הרגעים באושוויץ. הדממה העיקשת בין קולות המבקרים, רעש הפסיעות מחריש האוזניים והמחשבות שעולות וצפות ללא הרף בכל מקום. בתאי הגזים ובסמטאות בין הבלוקים, אל מול התנורים האיומים ולצד האבנים החרוכות הפזורות בשטח המחנה.
ומעל לכל זאת, הרגעים המטלטלים ביותר שחוו אנשי "קול חי" במסע, אלו הדקות בהן התאספו כולם סביב הרב מרדכי נויגרשל מספר מטרים לאחר הכניסה למחנה אושוויץ, מרחק כמה צעדים מהשלט האיום הכורז "העבודה משחררת" ושמעו את הסיפור הבא:
"האמנות שהגרמנים אהבו ביותר הייתה מוסיקה", הקדים הרב את סיפורו ואמר: "הם שמו תזמורות ברחבי מחנה והתזמורת הראשית של המחנה ניגנה במקום זה", אמר הרב תוך שהוא מצביע על אנדרטה המציינת את מקום מושבה של התזמורת שנועדה להחריש את הצעקות ולטלטל את הגורל הטראגי על יהודי המחנה.
עוד באתר:
"אביו של ידידי, ד"ר שלום סרברניק, היה מוסיקאי. כשהם ישבו עליו שבעה לאחר פטירתו, הגיע לנחם אותם אדם שאותו הם לא הכירו. האיש ישב וסיפר כי הוא חייב לאבא שלהם את "ה'כל נדרי' הכי מרגש שהוא שמע מעודו ביום הכיפורים" וכך הוא סיפר: 'באחד מן הימים, הנאצים קראו לתזמורת בשעת לילה וביקשו מהם לנגן, בדרך מישהו לוחש לו 'יידל, זה ליל 'כל נדרי' היום' ופתאום עלה בדעתו רעיון. הוא פונה לנאצים ואומר להם 'הלחנתי איזשהו קטע' והם אומרים לו 'תנגן'".
האיש ממשיך בסיפור ואומר: "'והוא מתחיל לנגן את 'כל נדרי' וכשהוא מסיים, הם אומרים לו 'זה טוב, תנגן שוב' והוא מנגן שוב. לאחר הפעם השניה הם אומרים לו 'זה יוצא מהכלל, תנגן שוב פעם' והוא, הוא ניגש לפסנתר ומנגן שוב פעם. היהודים בבלוק שליד התזמורת, התעוררו תוך שהם שומעים את צלילי כל נדרי ויחד, לצלילי הפסנתר, הם התפללו "כל נדרי ואסרי ושבועי וחרמי וקונמי וקונסי וכנויי, דנדרנא ודאשתבענא ודאחרימנא ודאסרנא על נפשתנא מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה. בכלהון איחרטנא בהון. כלהון יהון שרן. שביקין, שביתין, בטלין ומבוטלין, לא שרירן ולא קימין. נדרנא לא נדרי, ואסרנא לא אסרי, ושבועתנא לא שבועות', סיים האיש את סיפורו".
הרב נויגרשל הוסיף בתום הסיפור ואמר: "זה היום כיפור היחיד בהיסטוריה, ש'כל נדרי' נאמר לצלילי פסנתר ועלה לרצון לפני האלוקים".
