שמחת תורה – לכו לרקוד \ הרב אפרים אפשטיין | האזינו

למה רוקדים בשמחת תורה??
טוב…אני יודע למה.
סיימנו את התורה כולה,ומתחילים מחדש.
אבל..למה כולם רוקדים וצוהלים??
הרי הריקוד הוא תוצאה של השמחה.

מי ששמח שירקוד, ומי שלא,מה יעזור לו שירקוד??

כשנסיתי לשכנע את מוטי להיכנס למעגל הוא שאל את אותה שאלה רק בנוסח קצת שונה,
"הרב ,האברכים שרוקדים כאן,באמת נראים שמחים.
אבל אני לא מרגיש שמחה ובטח שלא רצון לרקוד,מה יעזור לי לעשות בכאילו ??"

מה אתם אומרים?
אולי מוטי צודק?

כדי לנסות ולענות נצטרך לעשות סיבוב קצר.

כמה כסף לדעתכם שווה הגלימה אותה לבש הבבא סאלי ?
כמה שווה הסידור שאיתו התפלל הבעש"ט ?

ואם הגלימה או הסידור המדובר היו ברשותנו,
היכן היינו מאחסנים אותם?
בודאי לא במחסן !!!

אז למה כשחז"ל מספרים לנו שאברהם,יצחק,יעקב,משה,אהרון,יוסף ודוד,באים לשבת איתנו בסוכה
עדיין…אנחנו מאחסנים את הסוכה במחסן???

טוב…גם אם השאלה נראית להם מוזרה,
עדיין,מה כ"כ מוזר בשאלה הזו ??
וכי הדברים לא נאמרו מפורשות בחז"ל ??

רבי ירוחם ממיר מסביר שהמילה "אמונה" היא מהמילה "אמון".
אפשר לדעת בברור, בידיעה מוחלטת של מאה אחוז, ועדיין לא לתת אמון בידיעה שלנו.
לא להתנהל בהתאם לידיעה.

בארון הספרים,הספרים מחולקים במדפים לפי סדר.
יש מדף של ספרי הלכה,מדף של ספרי עיון ומדף של ספרי המחשבה והמוסר.
זה נראה לא מתאים לערבב בין המדפים.
ספרי ההלכה במקומם וספרי המוסר והמחשבה במקומם.

כשאנחנו מתנהלים ביום יום,הספרים עדיין מקוטלגים במדפים שונים.
את ההלכות המחייבות אנחנו מקיימים.
אבל כשמגיעים למדפים האחרים..
לדברי חז"ל שמגביהים את קומתו של האדם לשיאים אדירים,שם הדברים לא נתפסים אצלנו …

אנחנו מאמינים,אבל לא תמיד נותנים אמון.

אין לנו בעיה לקיים את מצות "לישב בסוכה",
אבל…אושפיזין,להתנהל ולהרגיש את העוצמה שלנו ,כמי שאברהם אבינו מבקר אותו בסוכה,זה כבר גדול עלינו..
זה טוב לדרשות ולשיחות ,אבל מה פתאום לחיות כך ?
לא מערבבים בין המדפים.

איך היו נראים החיים שלנו אם היינו נותנים אמון בכל מה שאנחנו מאמינים?
אנחנו מלמדים את הילדים / תלמידים שלנו, שישנה אהבה וישנו אושר שהם מסוגלים להשיג …אם רק ירצו
אבל האם אנחנו מלמדים אותם גם לתת באמונה הזאת אמון??
האם כשאנחנו רואים מישהו שכשל אנחנו מגיבים באמת כאילו זה רק כישלון רגעי??

אנחנו מלמדים שצריך לסלוח ולותר.
איך אנחנו מתנהגים כשפוגעים בנו?
אנחנו רק מאמינים או גם נותנים אמון??

יום אחד כשהגעתי הביתה גיליתי
שאחד מהילדים שלי צייר ציור נפלא בצבעי גואש.
הבעיה היתה שהוא בחר לצייר את יצירתו על דפים שכתבתי והכנתי להרצאה.
האמת …כעסתי,ממש כעסתי.
מה שלא שמתי לב הוא…שההרצאה הכתובה עסקה בעניין הכעס,איך מתגברים…

האמנתי באמת במה שכתבתי,אבל כנראה שאמון לא נתתי.

אמון מתפתח בעבודה מעשית.

אפשר ללמוד על מגרעות הכעס,אבל כדי שזה יחדור,דרושה עבודה מעשית לא לכעוס,גם כשזה קשה.

אפשר להאמין במחשבה חיובית,אבל כדי שזה יעבוד,צריך בפועל,לחשוב חיובי גם כשזה קשה

כדי להצליח להאמין גם במי שנכשל,צריך ללמד זכות גם כשזה קשה.

עכשיו,אני חושב,אפשר לחזור למוטי.
עכשיו נוכל להבין למה לרקוד.

כל השנה,שבוע אחר שבוע,אנחנו קוראים פרשה מתוך ספר התורה.
אנחנו עוברים על כל ספר התורה ורוכשים אמונה וידיעה בכל מה שמקיף את עולמו של היהודי.
אבל מה עם האמון??
איך הופכים את האמונה-הידיעה לחלק מאיתנו??
איך גורמים שספר התורה יהיה בנו ואיתנו ולא רק בהיכל ??
איך נוכל לשמוח ולהרגיש את העוצמה האדירה שהתורה נותנת לנו?

בשביל זה יש את העבודה בשמחת תורה.

בשמחת תורה כשמוציאים את ספר התורה מההיכל ורוקדים איתו.
שם לוקחים את האמונה והופכים אותה לאמון.
הופכים אותה לחלק מאיתנו.
בשמחת תורה ,הריקוד הוא העבודה המעשית.

כמו בפסח שההלכה היא "שאפילו כולנו חכמים… ,כולנו יודעים את התורה,עדיין מצוה לספר ביציאת מצרים".
כי הסיפור הופך את זה לחלק מאיתנו ,לחלק מהחויה שלנו.
כך בשמחת תורה הריקוד הופך את כל קריאת התורה של כל השנה לחלק מאיתנו,לחלק מהחויה שלנו.

הריקוד הוא לא התוצאה של השמחה מהתורה,
בדיוק כמו שלספר את יציאת מצרים,הוא לא התוצאה של ידיעת יציאת מצרים.
הריקוד לכבודה של תורה מפנים ובונה את השמחה מהתורה,
בדיוק כמו שלספר את סיפור יציאת מצרים מפנים ובונה אצלנו את ידיעת יציאת מצרים.

הריקוד הוא לא פריוילגיה,הוא לא צריך לצוץ מאיליו.
הריקוד הוא עבודה שכדאי להשקיע בה בשמחת תורה.

לא תמיד קל לרקוד,לא תמיד קל לשמוח רק בגלל קיום המצוות.
אבל מי שירקוד ,יפנים לתוכו את העוצמה האדירה של להיות יהודי.

הריקוד הוא לא התוצאה של שמחת תורה.
הריקוד הוא העבודה של שמחת תורה.

אז קדימה…לכו תרקדו.

להערות והארות – [email protected]