אפשר להסכים עם דרכו של מוטי לייטנר ואפשר לחלוק עליה, אבל קשה להתווכח עם העובדה שהוא מנהל מהלך פוליטי מסודר. מאחורי הפעילות שלו אפשר לזהות קו אסטרטגי ברור: יש צוות, יש דוברים, יש מסרים אחידים ויש ניסיון למצב אותו כמייצג של דור צעיר המבקש להשתלב בתוך המסגרת הקיימת של יהדות התורה, ולא להילחם בה מבחוץ. זו אינה התנהלות של קמפיין מאולתר, אלא של מי שמבין שכדי לייצר השפעה פוליטית צריך לבנות תהליך עקבי ולא להסתפק בכותרות.
ועדיין, אם המטרה הסופית היא מקום ברשימת יהדות התורה, הזירה המרכזית אינה התקשורת ואפילו לא דעת הקהל. בסופו של דבר, ההכרעות במפלגות החרדיות מתקבלות בדרך אחרת לחלוטין. מי שמכיר את אופן קבלת ההחלטות יודע שהמשקל המכריע נמצא אצל ההנהגה הרוחנית – אצל מרן רה"י הגר"ד לנדו. לכן, לצד כל קמפיין ציבורי, נדמה שהמהלך המשמעותי ביותר מבחינתו של לייטנר יהיה דווקא השכנוע במקום שבו מתקבלות ההחלטות בפועל. אם שם תתקבל ההכרעה – יתר שלבי הקמפיין יהפכו למיותרים.
מן העבר השני ניצבת מפלגת "הקהל", ושם – לפחות לפי ההתנהלות עד כה – קשה להתרשם שמדובר במהלך בשל. דווקא בשלב שבו מפלגה חדשה אמורה להציג עוצמה, סדר ויכולת ארגונית, מתקבלת תמונה הפוכה. הם מקיימים כנס "השקה" אבל אפילו הזמנות מסודרות לעיתונאים לא נשלחו. אין קמפיין, אין דובר ואין יחסי ציבור בסיסיים. גם אם במקרה תהיה שם נציגי תקשורת, הם יהיו בעיקר משום ששעתיים קודם מתקיים באותו מתחם אירוע השקה של מפלגת נועם, כך שאולי יישארו כמה כתבים באזור. בפוליטיקה, במיוחד במערכת בחירות, הרושם הראשוני קובע לא מעט, ובינתיים נראה שהרושם שמתקבל רחוק מלהיות משכנע.
עוד באתר:
אך מעבר לשאלת הניהול, נדמה שהוויכוח האמיתי נמצא בכלל במקום אחר. רעיון הפריימריז בציבור החרדי נשמע אולי חדשני, אבל הוא מתנגש חזיתית עם המבנה שעליו נשען הציבור במשך עשרות שנים. הציבור החרדי אינו בנוי על מחנות מתפקדים, קמפיינים פנימיים ומאבקי כוח בסגנון המפלגות הכלליות. הוא נשען על הנהגה תורנית, על הכרעות של גדולי התורה ועל משמעת ציבורית הנגזרת מהן. ניסיון לייבא מודל של פריימריז עלול לא רק להיכשל, אלא גם ליצור מחלוקות פנימיות עמוקות הרבה יותר מאלה שהוא מבקש לפתור. די להביט במאבקי ההתפקדות במפלגות אחרות כדי להבין עד כמה מודל כזה עלול להפוך לזירת עימות מתמשכת בתוך המגזר.
מערכת הבחירות עדיין בראשיתה, ויש עוד זמן עד שיונחו כל הקלפים על השולחן. אולם כבר עכשיו ניתן לזהות הבדל ברור בין מי שמגיע עם אסטרטגיה, מסרים ותוכנית עבודה לבין מי שעדיין מחפש את דרכו. בסופו של דבר, הצלחה פוליטית בציבור החרדי אינה נמדדת רק בכמות הכנסים או הפעילים, אלא בעיקר בהבנת כללי המשחק הייחודיים של המגזר. מי שיבין אותם וידע לפעול בתוכם יגדיל את סיכוייו להשפיע. מי שינסה לשנות אותם מן היסוד, יגלה שהאתגר גדול בהרבה מכפי שנראה במבט ראשון.
