מכירים את ההרגשה כשקונים משהו חדש?
חוץ מלשים שלט של "אל תיגע פן תפגע", מרגישים איזושהיא רוממות קטנה נכון?
כיצד ירגישו ילדים קטנים שההורים קנו להם אוטו קטן ממונע בעלות גבוהה ע"ס 2000 ₪?
עוד באתר:
על זה כבר אין ניתן לתאר ולשער…
אך הקטנים החמודים הללו שוכחים שיש שלט, והוא לכאורה גורם למבוגר שאחראי לשלוט בו, לשלוט גם על עצמו…
איפה ראינו את זה בפרשת השבוע?
כותבת התורה הקדושה (יד,כא – כג): "ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש והרכוש קח לך, ויאמר אברם אל מלך סדום הרימותי ידי אל ה' א-ל עליון קונה שמים וארץ, אם מחוט ועד שרוך העל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם".
כותב רש"י הקדוש: "הרימותי – לשון שבועה".
ולכאורה מדוע אברהם אבינו אחרי שאמר מה שאמר למלך סדום, צריך להרמת יד בשביל זה אי אפשר להישבע ללא הרמת יד??
אלא התירוץ הוא נפלא ביותר והוא יובן על פי דבריו הנפלאים של הסבא מקלם ע"ה (בית קלם בראשית) וזה לשונו: "דרכם של צדיקים לחשוד עצמם תמיד. אף שהוא רחוק מן התאוה והחמדה ההיא, עם כל זה יחשוד עצמו פן יפתנו ליבו עוד ועוד. לא כן דרכם של פשוטים, אינו בקי בטיב ליבו לחשוד את ליבו הרע מנעוריו.
אברהם אבינו ע"ה היה שונא בצע בתכלית, כמו שראינו ברכוש סדום, מי יודע כמה היה רכושם רב, כי היא "גאון שבעת לחם", והיא הייתה כגן ה' כארץ מצרים", ועם כל זה אמר "אם מחוט ועד שרוך נעל" וגו', ועל פי דין היה שלו רק בשביל קידוש השם לא רצה לקחת, הרי כי היה שונא בצע בתכלית.
ועם כל זה היה חושד בעצמו פן חמד הממון יפתנו, וקפץ ונשבע דווקא "הרימותי ידי אל ה' וכו', הרי שחשד עצמו".
והמסר הוא נפלא:
גם אברהם אבינו ידע שהיצר יכול לשלוט!!!!
הלא מוקבלנו (קידושין ל.) ש: "אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ"…
אפילו שחז"ל אמרו עליו "האדם הגדול בענקים". חשש שמא יסיתנו יצרו ואמר עדיף לי להסתפק במה שיש לי..
לא רוצה לתת ליצר הרע פתח…
כי אם אני יתן לו פתח, הוא יאמר ש: "אני העשרתי את אברם"…
ולכן היה כאן קידוש ה' גדול!!!
שאפילו שכרגע מלך סדום יכול להעשיר אותי, אבל היד הזו שיכולה עכשיו לומר "כוחי ועוצם ידי", לא רוצה שהיא תהנה מכלום ולא תרגיש שהיא בכלל שולטת כי הכל מריבונו של עולם!!!
ולכן היה "שונא בצע בתכלית"…
נותנים לו אצבע אחת רוצה את כל היד…
הבה ניזהר מזה בתכלית..
פעם קראתי סיפור נפלא והוא המחשה נפלאה לדברינו:
בביתו של מרן הגאון ר' מיכל יהודה ליפקוביץ זצוק"ל התקיים לו מידי יום שיעור בעלי בתים בדף היומי, מדי יום ביומו נהג הרב למסור את השיעור תוך הארת פנים מרובה למשתתפים ולבני משפחותיהם..
באחד מן הימים אחרי השיעור ניגשו בעלי הבתים אל הרב ואמרו:
"כבוד הרב, אנחנו מאוד מאוד אוהבים אותך, וחסים מאוד כאן על המקום שאתה גר, ולכן החלטנו כולנו שאנו רוצים להתאגד ולהביא קבלן שישפץ לרב את הבית, ולעשותו מקום נכבד כיאה לכבוד התורה!!".
טענה לכאורה צודקת מאוד!!
חייך הרב ואמר:
"לא צריך אני בסדר!!! אוהב את המקום שלי כמות שהוא"…
וכך חזר הדבר ונשנה שבוע אחר שבוע, בעלי הבתים באים אל הרב בבקשה ובתחנונים שיאות להסכים שישפצו לו את הבית, והרב עונה שוב את תשובתו שהוא אוהב את מקומו..
עד שבאחד מן הימים בעלי הבתים נשברו…
הרב הסביר להם את דעתו:
"אני ממש מודה לכם מקרב ליבי, אם אם לדוגמא נחליף את הריצוף, א"א להחליף ריצוף בלא להחליף ספריה, כי הלא ריצוץ חדש וספריה ישנה לא הולכים ביחד, ואחר כך יאמרו שהדלת המקולפת לא מתאימה לנוף, ואחר כך זה ישפיע לי גם על התורה שלי"…
לכן אני לא מעוניין!!
איזו הבחנה דקה ונפלאה, מצד אחד לא לתת אחיזה ליצר, מצד שני שגם התורה האישית שלי לא תיפגע…
שנזכה ללמוד קצת מהדרכים הנפלאים הללו…
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!!
===
המאמר מוקדש לרפואתה השלמה של מרת אחותי:
שלומית חיה בת יפה תחי'.
בתושח"י.
