רבי זאב וולף מטשרני אוסטראה, נולד לאביו רבי נפתלי צבי זצ"ל. כבר בהיותו רך בשנים ניכרו בו כשרונות מיוחדים התמדתו ומסירותו ללימוד התורה היו להפליא. עוד מקטנותו היה מתלמידי המגיד הגדול רבנו דב בער ממעזריטש זיע”א ולאחר פטירת המגיד ורבו בעל היושר דברי אמת, כיהן כאדמו"ר בעיר טשרני אוסטראה ובקופיל הסמוכה, ולאחר מכן עלה לארץ הקודש ושם חי בעשרים וחמישה שנותיו האחרונים.
פעם תפסו החסידים את האתרוג של הרה"צ זאב וולף כשהיה בטבריה, ובעת שאחזו את האתרוג היה הוא בחדר אחר, ולפתע נתעלף הרה"צ, וכאשר העירו אותו צעק לבי! לבי! והיה זה פלא גדול שמחמת שתפסו את האתרוג הנקרא לב כפי שמובא בזוה"ק חש בליבו והגם שהאתרוג היה מונח בחדר אחר.
היה הרה”צ אומר ששבחו ומעלתו של האדם היא ההרגשה שהוא בבחינת אין וזה מה שאמר שלמה המלך בחכמתו ”ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל” דהיינו שכל מה שמבדיל את האדם מהבהמה הוא בזה שישפיל דעתו ויכנע ויהיה בבחינת אין, וזה מה שמבדיל את האדם מהבהמה, ומותר האדם מן הבהמה אין שהרי הבהמה אינה מסוגלת לחוש באפסיותה. וזה מה שכתוב בתנא דבי אליהו “כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבילה טובה הימנו” העניין בזה הוא שהדעת הכוונה דעת של ענווה ושיפלות שהאדם הוא אין ממש, ואם אין בו דעת זו, והוא מלא בגאווה, אז הוא לא יותר מבהמה כנ”ל ואפילו גרוע ממנה שעוד מחשיב עצמו.. עד שנבילה טובה הימנו!
עוד באתר:
זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אחינו אמן!
